צו פינוי למשפחת מנשה

משפחת מנשה

מה עוד אפשר לומר על מערכת שזורקת משפחה לרחוב, ולא נותנת לה אפילו הזדמנות להתארגן ולארוז? מה תגידו לאדם שמאלצים אותו להיפרד מבית ילדותו ולא נותנים לו את הזמן להיפרד? מה תגידו לילד שמאבד את הבית היחיד שידע? ומה תגידו למדינה שמתנערת מהאחריות הבסיסית ביותר כלפי אזרחיה, כלפי ילדיה?
יומיים – זה הזמן שמשרד השיכון ועמידר ראו לנכון להקצות למשפחה ממתן הצו ועד הפינוי. האם זה אטימות או שיש כאן נקמנות במי שניסו להמשיך ולעמוד על זכותם?

אפשר לשלוח פקסים למשרד השיכון ולעמידר. כאן הפרטים:
https://www.facebook.com/events/721218374558927/?ref=22

בלית ברירה, מוכנים איציק ולילי להתחייב כי יעזבו את דירתם. כל שהם מבקשים הוא זמן מספיק כדי למצוא דירה.
חמש שנים אורכות ומתישות נלחמו איציק ולילי על הזכות לדירתם. זכות, שלא ניתנה להם רק בגלל שלא השיגה ידם ייצוג משפטי ראוי. זכות על ביתו של איציק, בו גדל איציק מגיל עשר, ובה חייתה ונפטרה אימו. כל פניותיהם למשרד השיכון לא נענו במשך שנים. היום לילי ואיציק מבקשים רק דבר אחד: זמן להתארגן, לחפש דירה, לעזוב את ביתם בכבוד ולא כמגורשים לרחוב, אבל בישראל 2013, אפילו הבקשה הזו לא מתמלאת. כבר מחר משרד השיכון ועמידר רוצים לנעול את דלת הבית בפעם האחרונה, ולהשאיר את משפחת מנשה בחוץ.

רקע: הדירה ברחוב הפלמ"ח 10 בגבעת שמואל הפכה למראה מוכר לרבים: פרידה מנשה, אמו של איציק, גרה בה עשרות שנים. איציק התבגר כאן ואליו הצטרפה לילי אחרי שהשניים נישאו. הם טיפלו במסירות בפרידה דרך שנות מחלה ארוכות, וניסו ללא הצלחה להביא ילד לעולם. אחרי סדרות טיפולים מייסרים רופאים הציעו שיתרחקו מעט לזמן מוגבל מהמתח בבית שבו חיה חולה קשה והזוג מנשה שכר דירה קטנה ושהה בה מדי פעם לצורך התייחדות. הם הצליחו להביא לעולם את קובי, היום בן ארבע, אבל ההצלחה עלתה להם בהכרה בזכויות של איציק כבן ממשיך בדירה בה התגוררו הוא ואמו. כבר בימי השבעה על פרידה ז"ל, שנפטרה ב-2008, איציק ולילי, שהייתה אז בהריון, קיבלו צו פינוי, כאילו מישהו שם במשרדים האטומים רק חיכה להזדמנות.

חוק הדיור הציבורי מעניק לבנים ובנות של דיירי דיור ציבורי זכות להכרה כבנים ממשיכים בדירות של הוריהם, ממש כמו הזכות שנראית מובנת מאליה בקיבוצים ובמושבים. בעצם לא ממש: החוק מצומצם מאד ומכיר רק בזכותם של בנים שנשארו להתגורר עם הוריהם, קריטריון בו איציק עמד, כיוון שעזיבה זמנית לצרכי טיפול רפואי מוכרת בחוק. למרות שלילי ואיציק שניהם אנשים עובדים, ועובדים קשה, מצבם הכלכלי לא איפשר להם תשלום על ייצוג משפטי נאות, וכך השופטים לא שמעו על הסיבה לעזיבת הדירה למספר חודשים בודדים, ואישרו את צו הפינוי.

מאז ועד היום, לילי ואיציק נלחמו. הם נלחמו על הבית, נלחמו לגדל ילד ולהחזיק עבודה מפרנסת תוך כדי המאבק המתיש במימסד, נלחמו על השפיות ועל כבודם האנושי. המאבק שלהם שימש השראה לרבים שרואים בהם גיבורים. במרץ השנה, שלושה חברי כנסת שנרתמו גם הם למאבק הזה הגישו שאילתה בעניינה של משפחת מנשה. שר השיכון (אז אריאל אטיאס) ענה לשאילתה ב-22.3.2013, ומעל בימת הכנסת התחייב כי עניינה של המשפחה יובא לבחינה מחודשת במשרד השיכון וכי עד לסיום הבחינה ייעצר הליך הפינוי.

למרות הבטחת השר, בני הזוג לא קיבלו כלל הזדמנות להגיש מסמכים או להשמיע את גרסתם, הם קיבלו צו פינוי נוסף. למשרד השיכון כנראה אצה הדרך לפנות את הדירה, ואין להתפלא על כך: מדיניות הממשלה יצרה תורי ענק לדיור הציבורי והשאירה אלפי משפחות ללא פתרון, הסירוב לבנות דירות חדשות, הזנחת דירות קיימות והעברת דיור ציבורי למשרדים ממשלתיים ולעמותות שונות במקום לזכאים, אלה הדברים שיוצרים לחץ לפנות, שגורמים לילדים בישראל לאבד קורת גג!

ביוני, לילי ואיציק עתרו לבג"צ ותבעו דבר פשוט: שהבטחת שר השיכון תקוים ועניינם יזכה לבחינה הוגנת. בערב ראש השנה הם קיבלו הודעה שבג"צ דחה את העתירה. לדעת הערכאה המשפטית העליונה של מדינת ישראל, דברים של שר מעל בימת הכנסת אינם "החלטה מנהלית מחייבת". מה שאומרים שרים הוא כנראה חסר משמעות, והם יכולים לפזר הבטחות ואמירות מבלי שיידרשו לעמוד מאחוריהן. כך קבע בג"צ. בית המשפט דיקדק עם הזוג מנשה על קוצו של יוד אבל פטר שקרים גסים של נציג המדינה כ"טעות", הקל עם החזק והקשה את ליבו אל מי שבאו בשעריו לבקש צדק.

משרד השיכון לא איבד זמן ומיד בתום החגים הנחית על ראשה של המשפחה צו פינוי. מיידי. מעכשיו לעכשיו. מה תעשה המשפחה? לאן תלך יחד עם אותו ילד שבא להם בנס? – ממרום מושבם, השופטים כנראה לא מצליחים לראות את המצוקה האיומה שיוצר השלטון.

אבל אנחנו רואים, ואנו אומרים – המאבק ימשך. ואם אתם/ן אתנו במאבק זה – ידעו אותנו ונמשיך יחד, עד שיחזרו הצדק והאנושיות לשכון בתוכנו. עד שיגמרו הימים הנוראים. אנחנו קוראים למשרד השיכון ולרשויות המדינה לחזור בהם מדרך האטימות והרשעות, להתייחס לבני המשפחה הזו, ולכל משפחה אחרת, כאזרחים שווי זכויות, שותפים ובני שיח, ולמצוא פתרון צודק והוגן. שערי תשובה אינם ננעלים, וגם לדלתות הצדק אסור להיאטם.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s