הדסה, בת 54, שובתת רעב כבר שבוע במחאה נגד עמידר \ אבי בלכרמן – חדר מצב

מונולוג מצמרר של הדסה, בת 54, אשה החיה בגפה, ושובתת רעב כבר שבוע בין משכן הכנסת למשרד האוצר בירושלים, במחאה נגד חברת הדיור הציבורי עמידר . אף ח"כ לא ביקר אותה. אף שר לא התעניין. נסו לפנות כמה דקות ולהקשיב לה…

בשיחת טלפון שקיימנו הערב היא שוטחת סיפור עצוב: "רוב חיי, גרתי בירושלים. כאן נולדתי . כשאבי נפטר נכנסתי לדיכאון קשה ולחרדות ועברתי לגור עם אשה דיירת עמידר שפתחה בפני את ביתה בשכונת הקטמונים. גרנו יחד 20 שנה עד פטירת האישה. בשנותיה האחרונות של האשה סעדתי אותה וחיינו יחד".

"כבר בשבעה של האשה, כשאני עוד מתאבלת עליה, הודיעו לי מעמידר שעלי להסתלק מהדירה. גם היום אני יודעת שרק ברחוב בר יוחאי בו גרתי יש כיום 16 דירות עמידר פנויות. ובכל זאת אותי זרקו מכאן לגור בבית שמש. בשכונה קשה, מפחידה, ראיתי שם גם נסיון רצח מול העיניים. אני פוחדת, אני לבד. גזרו עלי בדידות איומה. אמרתי לעצמי שבכל זאת, למרות הכל, אמנף את זה למקום טוב.
עברתי קורס הכשרה לטיפול בקשישים סיעודיים. התחלתי לעבוד. הרווחתי 2100 ש"ח בחודש.

הגעתי יום אחד לעמידר עם התלוש. אמרה לי הפקידה: איי איי איי, את מתחילה לקבל תלושים מנופחים. מרוויחה 2100 ש"ח… אנחנו נצטרך להעלות לך את שכר הדירה. אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב מעמידר שבמקום לשלם 150 ש"ח שכ"ד כמו ששלמתי עד אותו רגע, אני נדרשת מעכשיו לשלם 1500 ש"ח. פי עשר! זה שבר אותי. אבל לא צברתי חוב. שילמתי ונקרעתי, שילמתי 3 שנים ופניתי בצינורות מקובלים ,כמו שכולם אמרו לי, לכל כתובת אפשרית. עד לנשיא המדינה הגעתי, אבל שום דבר. והנה זה שבר אותי. אני לא יכולה יותר. לפני שבוע ביום חמישי הגעתי לכאן ומאז אני שובתת כאן רעב.
גם אם אני אמות בשביתת הרעב, אני אנצח בקרב הזה. אני חייבת לנצח. אני חיה שם בבדידות איומה ומעדיפה למות כאן ולא לחיות שם. בבדידות. בפחד…

שר האוצר דיבר לא מזמן על ריקי כהן מחדרה. אני אפילו לא ריקי כהן מחדרה. אני מתחת. הרבה מתחת.
איזו מדינה נהיינו? אתמול כשבאה לבקר אותי אחותי אמרתי לה: שילך שר האוצר, יש מקום באנגליה שנקרא יער שרווד. שם פעל רובין הוד שלקח מעשירים ונתן לעניים. הוא עושה בדיוק ההיפך! לוקח מעניים ונותן ל-15 משפחות פשע שמנהלות את החיים של כולנו כאן. עם הרגל והשוט שלו הוא לא מבין שהמכות שלו כואבות! כואבות!

אני נכנסת לסופר ויוצאת עם ידיים ריקות… אני מנקה הפרשות של חולים סיעודיים ומקיאה, אבל עושה הכל באהבה. מה ביקשתי? להתפרנס קצת? יש אישה חולת סרטן שאני מטפלת בה באהבה. היא קשורה אלי. עכשיו אני כאן והיא מתקשרת אלי כל יום מתחננת שאחזור לטפל בה. הלב שלי נקרע… אבל אי אפשר להתקיים ככה אני אוהבת את העבודה שלי. אני לא יכולה לחיות ככה. שכונה זרה, הביוב כל שבועיים עולה, אני פוחדת, לא מכירה אף אחד.

אתה מבין, מגיל ילדות חיינו בעוני מרוד. הרגשה שהכל תמיד נגדנו. אז אני עושה בשביל להתקדם בחיים, בשביל קצת לנשום, ולא נותנים.
הנה השד העדתי קיים והוא קיים בגדול.

העיריה לקחה לי את האוהל שפתחתי פה. שעלה לי 200 שקל. הוא שבר לי את האוהל הפקח. אמרתי לו הייתי מקפלת לבד. למה בכל מקום שאני הולכת בחיים אני נתקלת בידיים הורסות?

שר השיכון אמר לעובדת הסוציאלית שלי: אין לה סיכוי לחזור לירושלים. אני אומרת לשר השיכון אורי אריאל. אתה עוד תיראה. אתם תחזירו אותי לירושלים."

למעוניינים לבקר את הדסה ולחזק /לחבק אותה היא לא משה כבר שבוע מהפינה שלה ליד אי התנועה עם המנורה שבתמונה. היא אינה אוכלת אבל אפשר להביא לה מיים קרים, לבוא להקשיב לה, וגם להביא לה מהסופר פארם בקבוק מינרלים ומלחים שיסייע לגופה להשיב מלחים ולא לקרוס בשביתה.
הנה קישור לתמונת המוצר: http://bit.ly/150YtQ8

ועוד בקשה קטנה ונוגעת ללב ביקשה הדסה בסיום השיחה הטלפונית: "אני מחפשת גור כלבים. היה לי כלב והוא מת. אולי לברדור מעורב במשהו. משהו שיפיג את הבדידות שלי כי אני כבר לא מאמינה באנשים. אני זקוקה לאהבה כי אני לבד."
בואו לבקר אותה אם מתאפשר לכם…

צילום טלי מאייר, אקטיבסטילס |אבי

*אפשר גם להדביק על קיר הפייסבוק של שר השיכון אריאל, שר האוצר לפיד, רה"מ נתניהו וגם חברי כנסת שאתם מצפים מהם לפעול למענה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s