הקיץ הוא הסיוט שלהם: פרויקט מיוחד \ מעריב

יובל גורן | 25/7/2013 8:51

מכאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/493/263.html?hp=1&cat=402&loc=11

גרים בסוכה, בפחון או באוהל ועושים אמבטיות כדי להתרענן. ארבע משפחות בישראל 2013 בקיץ השרבי ללא כסף למאוורר או למזגן

אומרים שכדור הארץ מתחמם. כמה? יש על זה ויכוח. אבל על כך שביולי החום בישראל הוא בלתי נסבל אין מחלוקת. זה חודש קשה מכל הבחינות. החופש הגדול, הילדים משתגעים בבית, ההוצאות כבדות, האוויר לח ודביק, ואוגוסט עוד לא התחיל. מי שיש לו כסף לוקח סוודר וטס לנשום קצת קור באירופה. אלה שנשארו מאחור מנסים להיצמד למזגן. ככה הישראלים זזים – ממזגן למזגן.

המזגן, אוי המזגן. איזו המצאה גאונית. בעונה הזו של השנה בית בלי מזגן זה כמו בריכה בלי מים. ויש גם ישראלים שהמצב שלהם הרבה יותר גרוע. אלה, גם אם תביא להם מזגן וצ'ק פתוח לחשמל, לא יעזור. למה? כי אין להם בית.

מעריב מביא את סיפורן הכואב של ארבע משפחות שהגורל לא הטיב עמן, ושמצבן קשה במיוחד עכשיו, עם הזינוק ביוקר המחייה והגזירות הכלכליות, ועם החום הכבד שמקשה עליהן יותר מכל. על מזגן הן יכולות רק לחלום. למרבה הצער, בישראל, פעם מדינת רווחה, יש כמותן אלפים.

מי שמכירים מקרוב את החיים ברחוב ובדירות קטנות ודחוסות של הדיור הציבורי הם חברי "צוות דיור ציבורי", שמתנדבים ימים ולילות לטובת מי ששקעו למצוקה וקולם כבר לא נשמע. "חם לכל הנאבקים על קורת גג להם ולילדיהם, כי המאבק על ארבעה קירות ותקרה אינו מתנהל מחדרים ממוזגים וקרירים", הם אומרים.

"חם למשפחות הממתינות שנים בתור המתארך לדיור ציבורי, וחם למשפחות שנותרו ללא קורת גג לאחר שלא הצליחו לממש את הסיוע בשכר דירה שקיבלו ממשרד השיכון. חם גם לאלה שאינן עומדות בקריטריונים שהוקשחו לאורך השנים, ולמשפחות המתגוררות בדיור ציבורי, בדירות הסובלות מתחזוקה לקויה. זו המציאות הקשה, שהולכת ומחריפה. לתשומת לבכם – שר האוצר יאיר לפיד ושר השיכון אורי אריאל".

משפחת וקנין, ירושלים

משפחת וקנין מירושלים מתגוררת – אם אפשר לכנות זאת כך – כבר יותר מחודש בסוכה ארעית במרכז שכונת קריית מנחם בעיר. לאחר שהבינו כי אין ביכולתם לעמוד בתשלומי שכר הדירה המאמירים, ומאחר והם אינם זכאים על פי הקריטריונים לדיור הציבורי, הם עשו את הדבר היחיד שנותר להם: עברו להתגורר בסוכה, ברחוב. "אנחנו ביחד, זה הכי חשוב וזה הדבר היחיד שחשוב", מנסה האם יעל להתנחם. "כל עוד יש אהבה בבית, שורדים הכל".

אבל האופטימיות לא מסתירה את הכאב בקולה. זמן קצר לאחר שעברו להתגורר בסוכה היא החלה להעלות דברים על הכתב, לשתף אחרים בתחושה האיומה של חוסר האונים מול הילדים. "בעלי ואני עבדנו כל השנים", היא אומרת. "היה קשה, אבל היינו עושים קנייה אחת בחודש והרווחה עזרו לנו. עכשיו זה לא היה מספיק להחזיק מעמד. תראה לי משפחה אחת שחיה מ-1,000 שקל לחודש".

היא מאפרת במקצועה, אבל בשנים האחרונות אנשים כבר לא רוצים לשלם עבור איפור. היא ניסתה לעבוד בכל מה שהציעו לה. כשעבדה בסופר, היא מספרת, ראתה אנשים עושים קנייה אחת בסכום שמשפחתה מוצאיה לחודש שלם. גם בעובדה הזו היא לא שרדה. בימים האחרונים החלה המשפחה לקבל עזרה גם מזרים ששמעו על מצבה הקשה. "היום באה אלי אישה בהיריון ממעלה אדומים, עם סל כבד", היא מספרת. "היה בו אוכל מוכן ואוכל יבש, כי אין לי אפילו מקרר. מחמם את הלב לדעת שלמישהו עדיין אכפת, כי לרוב כבר לא".

מאז שהם ברחוב היא כמעט לא עוצמת עין. אחרי 23 לילות בלי שינה, היא אומרת, על מזגן היא יכולה רק לחלום. "איזה מזגן? קודם שאצליח להירדם בלילה", היא אומרת.
"איזה מזגן? קודם שנצליח להירדם בלילה". משפחת וקנין, ירושלים אדי ישראל

"איזה מזגן? קודם שנצליח להירדם בלילה". משפחת וקנין, ירושלים אדי ישראל

משפחת שבי, פתח תקווה

גם משפחת שבי מפתח תקווה לא עמדה בתשלומי שכר הדירה. הסיוע בשכר דירה ממשרד השיכון בסך 3,000 שקל לא הספיק למצוא דירה מתאימה לצרכי המשפחה שבה שניים מהילדים לוקים בעיוורון חלקי וסובלים מבעיות בריאות נוספות. החובות הלכו ותפחו. ביום ראשון שעבר הם פונו מהדירה האחרונה שבה התגוררו בשלוש השנים האחרונות.

"גם בדירה ההיא לא היה מזגן, אבל לפחות היה לנו גג", אומרת אם המשפחה, סימה. "אני קיבלתי כל השנים קצבת נכות, גם על הילדים, אבל זה קצבה להוצאות על בריאות, על תרופות. בעלי כל השנים עבד, אבל המצב הכלכלי השפיע, הוא קיבל התקף לב וגילו גם סרטן. עכשיו אנחנו באוהל. בכיתי ופניתי לכל מי שיכולתי. אני מתחילה את החודש במינוס על חובות קודמים. אין דרך לצאת מזה בלי שיעזרו לך, אבל במקום לעזור מזמינים משטרה.

"אף אחד לא רוצה אנשים כמונו. זורקים לנו 3,000 שקל ואומרים'זה מה יש'. לא מחפשים פיתרון ארוך-טווח. לא פשוט לחיות ברחוב. כל פעם שכן אחר מתנדב לקחת את הילדים למקלחת אצלו. מביא אוכל. קשה מאוד לישון בלילה. יש פה חיות שמסתובבות. לא נעים שכל העם רואה אותך במצב הזה, שלא אני ולא בעלי בחרנו להיות בו. לא בחרנו להיות חולים, להזדקק לעזרה. רצינו להיות אנשים גאים כמו שהיינו, כששילמנו מסים והכל. אבל זה המצב".

"החובות תפחו ומה שנשאר לנו זה לגור באוהל". משפחת שבי, פתח תקווה | נאור רהב

"החובות תפחו ומה שנשאר לנו זה לגור באוהל". משפחת שבי, פתח תקווה | נאור רהב

משפחת ב', תל אביב

לש' ומשפחתה מדרום תל אביה יש קורת גג, אבל הדבר האחרון שהם יכולים להרשות לעצמם זה מזגן, למרות שעבורם הוא חיוני במיוחד. "כן", אומרת ש', " מזגן זה מותרות. אם אני אתקין מזגן, מי ישלם על החשמל? לא יהיה לי במה להאכיל את הילדים. זה או זה או זה".

לש' ומשפחתה מדרום תל אביה יש קורת גג, אבל הדבר האחרון שהם יכולים להרשות לעצמם זה מזגן, למרות שעבורם הוא חיוני במיוחד. "כן", אומרת ש', " מזגן זה מותרות. אם אני אתקין מזגן, מי ישלם על החשמל? לא יהיה לי במה להאכיל את הילדים. זה או זה או זה".

בבית מתגוררים זוג הורים וחמישה ילדים. דירה של "חלמיש" בשכונת התקווה, המוגדרת כדיור ציבורי, אבל עלותה 3,800 שקל . "בעלי עבד כל השנים", היא אומרת. "אני לא יכולתי לצאת לעבודה כי אחד הילדים מרותק לכיסא גלגלים.

"אחרי שבעלי עבר תאונת עבודה והפסיק לעבוד, הפכנו לשורדים. הבית כמו סאונה. הילד יושב בכיסא הגלגלים וכל הגב שלו מים. מתמלא זיעה ופצעים. הוא מחובר לאינלציה ולמכשירים חשמליים, והכי גרוע שאין לי איך לעזור לו. שלחו לנו פתק מביטוח לאומי שעל נכות מאה אחוז לילד יש הנחה בחשמל. 60 שקל מתוך 800 שקל שעולה לנו החשמל. אז אם אני אשים מזגן החשבון לא יהיה 800 שקל אלא 1,800 שקל . בזה אין לנו סיכוי לעמוד. לא יהיה לנו אוכל ולא תרופות".

למרות כל הצרות, היא מנסה לשמור על אופטימיות. "בסוף מישהו יתעורר ויבין איזה עוול נעשה פה לאוכלוסייה שלמה", היא אומרת. "הגזירות לא מפסיקות, חונקים את האנשים מכל כיוון. מישהו בסוף יתעורר".

"ואם נקנה מזגן, מי ישלם על החשמל? לא יהיה לנו כסף לאוכל". משפחת ב' נאור רהב

"ואם נקנה מזגן, מי ישלם על החשמל? לא יהיה לנו כסף לאוכל". משפחת ב' נאור רהב

משפחת אל-טורי מהנגב

עזיז אל-טורי עמד אתמול ליד המבנה הארעי שמשמש כביתו והביט בעצב בילדיו, שנולדו כמוהו בכפר הבלתי מוכר אל-ערקיב שבנגב, סמוך ללהבים. "מזגן? ", הוא מגחך, "אין לנו כאן מזגנים. גם עד להריסה הראשונה של הכפר שעשה המינהל בשנת 2010, כשעוד היה פה גנרטור וכל הכפר קיבל חשמל, מזגן לא היה בשום מקום. אולי לילדים בכיתות ברהט יש. בכפר אין".

עד 2010 אל-טורי עבד ופרנס את משפחתו, אבל מאז הריסת בתי הכפר הוא החליט להישאר במקום, מנסה למנוע את ההריסה הבאה. "זה נראה כאילו המדינה בכוח רוצה להביא אותנו אל מתחת לקו העוני ולהשאיר אותנו שם", הוא אומר.

"עד ההריסה ב-2010 היו פה 750 תושבים. לא היה מובטל אחד. היינו יצרנים של מזון, של ירקות. היום הילדים גדלים לתוך מאבק שנמשך ונמשך, ונשארים במקום. גם בשבילם מזגן יהיה רק זיכרון מבית הספר".

"גם כשהיה לנו חשמל בכפר, מזגן לא היה בשום מקום". משפחת אל-טורי בטו

"גם כשהיה לנו חשמל בכפר, מזגן לא היה בשום מקום". משפחת אל-טורי בטו

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s