סיפור על מאבק בפינוי \ חגי מטר (הארץ)

במשך שבועיים התבצרו לילי ואיציק מנשה בדירתם הקטנה בגבעת שמואל. מחוץ לדירה שמרו פעילות חברתיות מ"צוות הדיור הציבורי" מפני שוטרים, נציגי עמידר או משרד השיכון, אנשי ההוצאה לפועל, או עובדי חברות קבלן המפנות מטעם ההוצאה לפועל. שכנים וחברים הביאו ציוד ואוכל למתבצרים, שלטי מחאה נתלו מסביב לבית, ופלאיירים הזמינו את הציבור להרצאות בחצר ולתפילה יומית נגד הפינוי.

עד שבשעת ערב מאוחרת ביום שני לפני שבועיים, רגע לפני היום האחרון לתוקפו של צו הפינוי, הורה בג"ץ להקפיא את הפינוי עד לדיון בעתירת בני הזוג נגד משרד השיכון. ביום שלישי בצהריים יצאו המתבצרים לחופשי וחגגו את השמחה הזמנית. תמיד זמנית.

הסיפור של בני הזוג מנשה, כסיפורים של רבים כל כך מדיירי הדיור הציבורי הגווע לאטו, רצוף תהפוכות ומכשולים ביורוקרטיים. בבסיסו, טענת בני הזוג שהם זכאים לגור כדיירים ממשיכים בדירת עמידר שבה גרה אמו של איציק. החברה המשכנת טוענת מנגד, שההיעדרות של בני הזוג מהדירה לתקופות קצרות עוד בימי חייה של האם שומטת את הזכות הזאת. אמנם הגורם להיעדרויות אלה היה רפואי, ועל פי הכללים שקבע משרד השיכון היעדרויות רפואיות אינן מבטלות את זכותו של דייר ממשיך – אך בני הזוג לא ידעו להציג את הטיעון הזה כשהגיעו לבית המשפט, והפסידו. כיום הם מנסים בדרכים שונות ומשונות להפוך את ההחלטה השיפוטית שניתנה נגדם.

מעבר לסיפור הביורוקרטיה והמאבק ראוי להתעכב על המצב הנפשי, האנושי, שאליו נקלעים מי שמנסים להיאחז בקורת הגג הצנועה שמעל ראשיהם. בשבועות האחרונים מתראיינים בני הזוג מעל כל במה אפשרית, כצורך הישרדותי ממש, והם נאלצים לפרוט לפרטי פרטים, קבל עם ועדה, את הבעיה הרפואית שאילצה אותם לצאת מהבית לשבוע אחד בכל חודש, לספר על מכאובי האם עד פטירתה, על האווירה בבית ועל היחסים בין הזוג הצעיר לאם החולה. כדי להצדיק את הפנייה לבג"ץ הם נאלצים להיאחז בכל בדל מלה שאמר שר השיכון (הקודם) מעל בימת הכנסת בתגובה על שאילתא שהגישו בעניינם כמה חברי כנסת תומכים, ובכל התייחסות, כתובה או בעל פה, של פקידי המשרד.

אפילו עם קבלת ההחלטה מבית המשפט העליון, המורה על הקפאת הצו, לא יכלו עדיין בני הזוג ותומכיהם להירגע. כל אותו הבוקר עבר עליהם במאמץ לוודא שבחברת עמידר קיבלו העתק של ההחלטה, שגם בהוצאה לפועל קיבלו העתק, גם בחברת הקבלן המבצעת את הפינויים בעבור ההוצאה לפועל, וגם במשטרה המלווה את חברת הקבלן. ההחלטה לא הגיעה לכל יעדיה, ולכן יצאו פעילות נחושות במכוניות לארבע כתובות, כדי לוודא שיקבלו שם עותק של ההחלטה; שלא יישלחו בטעות מפנים ומאבטחים ושוטרים ומשאיות, שמי יודע אם יכבדו את הצו המודפס, אם יוצג להם בו במקום.

זו רק תמונה קטנה, וכל זה נעשה רק כדי שיכובד הצו הזמני של שופטי בג"ץ, אשר הבינו כי עדיף לדחות את הפינוי עד לבירור הטענות, מפני שאת המפונה מביתו כבר לא יהיה ניתן להשיב.

כך היה גם בעניין צווי בית המשפט בסיבוב הקודם, וכך יהיה שוב, אם ייעתר משרד השיכון ויבחן שוב את התיק; ושוב, אם המשרד ידחה את הבקשה, ואם שוב תוגש בקשה לבית המשפט. שנים על שנים של חוסר יציבות ורדיפה אחרי גופים ששמותיהם "שיכון" ו"משכנת", אך מעשיהם מעשי פינוי.

הסיפור הזה, של ייאוש וחוסר ודאות ותחינה ומאבק וביורוקרטיה, וטרטורים, והיאחזות בבדל מלה של השר ובכנף גלימה של השופט – הסיפור הזה הוא סיפורן של כ–7,000 משפחות בדיור הציבורי בישראל, שעמידר ויתר החברות המשכנות מנהלות נגדן תיקים בבתי המשפט, במקום להילחם בשבילן.

זהו גם סיפורן של המשפחות המחכות שנים בתור כדי לרשת את אחת המשפחות הנמצאות בסכנת פינוי. זה הסיפור, או פירור מהסיפור, של יותר ויותר אנשים הזקוקים לדיור ציבורי. אלה המסתכלים בעיניים כלות על הדירות הציבוריות הריקות ועל אלו המושכרות לעמותות, במקום לשמש את הזכאים, ועל התוכניות הישנות־החדשות של משרדי השיכון והאוצר למכור את כל הדירות שנותרו ולחסל סופית את פרויקט הדיור הציבורי ואת ערבות המדינה לחלשים.

בעבור כל אלה צריך לתמוך במאבק של לילי ואיציק מנשה מגבעת שמואל. יש לבנות עוד ועוד יחידות דיור ציבוריות כדי שאיש לא יצטרך עוד לספר בטלוויזיה על מחלתו כדי לזכות לקורת גג.

הכותב הוא עיתונאי ובלוגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s