כך כותבים חברי וחברות פורום קיפוד על מה שהוביל אותם להקים פורום בנושא דיור ציבורי, דיור בכלל ותנאי המחייה בשכונות

לכל חברי
אני שרונה גואריהן גרה בחדרה ואם חד הורית , אמא לשני ילדים מקסימים אורן בת 15 ואילאי בן 13,
עובדת כיום במשרה חלקית מקבלת מזונות מביטוח לאומי וזה סכום מזערי לסגור את החודש,
מכוון שביטוח לאומי מגביל אותנו לסכום של 4100 שח כולל משכורת ועדיין זה לא מספיק כי יוקר המחיה שוחק .
התחלתי את המאבק האישי שלי בשל קושי כלכלי לשרוד את המחר
והתחלתי לצאת למאבק אישי לקבלת דירת עמידר .
אני נאבקת ונלחמת כ 10 שנים לקבלת דירה אחרי מאבקים רבים התיק שלי עלה לוועדה ציבורית , וועדה עליונה אחרי מפח נפש גדול מאוד .
קיבלתי זכאות לדירת עמידר בוועדת חריגים
איזה יופי כל כך שמחתי אמרתי לעצמי פה תהיה הפריצה לצאת למעמד כלכלי חדש ולצאת אולי מכל הקושי
אך כמובן זה לא קרה .
הדירה שהציעו לי קיבלתי בטבריה
כמובן יש להזכיר שאנחנו גרים בחדרה
ופה התחיל הסיפור הגדול שנאלצנו אני וילדי לעקור את כל חיינו , ואת משפחה, חברים ,מסגרת חינוכית ,
יש לציין שאורן הבת הגדולה התקבלה לפרוייקט מצוינות לתואר ראשון במטמטיקה ומדעי המחשב
ואילאי הבן שחקן כדורגל מצטיין .
עברנו כחודש לטבריה לניסיון הסתגלותי אך לצערי ניסיון זה לא צלח וילדי עברו שם 5 בתי ספר , ולא הצליחו להרים את עצמם מהשינוי הדרסטי שחל פתאום שמתוך אילוץ כמובן
ואני כמובן לא הצלחתי למצוא שם עבודה , עם כל הניסיונות הרבים
חזרנו חזרה לשיקום חדש לאחר כל הסיוט שנאלצו לעבור
השיקום היה ארוך וקשה מנשוא.
לאחר תקופת התאוששות עם כל התסכולים, התחלתי מאמץ לבדוק את זכאותי בשנית ונוכחתי לדעת כי הריני מסורבת לזכאות לדירה .
והתחלתי במסע של חיפוש אחרי אי צדק שנעשה לי ולילדי ועול גדול .
הכרתי במהלך המסע חברים נוספים שאני פגשתי באמצע הדרך שפתאום סיפרו לי שיש להם בעצם את אותה בעיה שלי וזה נתן לי את הכוח להמשיך ולדעת שאני לא לבד בתוך כל הסיפור הזה.
אני זוכרת שנסענו אני וילדי לאמא שלי לסוף שבוע בפרדס חנה ובדרך לתחנה ראיתי שמבצבץ לו אוהל קטן הסתקרנתי מאוד אמרתי לעצמי לשם אני עוד אחזור.
הלכנו לאמא התארגנו לשבת וכל הזמן הזה אני חושבת מה קורה שם? מעניין ? אחרי ארוחת שבת עשיתי טיול קצר והגעתי לאוהל הקטן.
שם התחיל כל סיפור המחאה נדבקתי בחיידק שניקרא "שינוי" .
הכרתי שם המון חברים מכל שכבות האוכלוסייה, סיפורים מעניינים, מעגלי שיח , ואפילו אירועים , והרצאות , הפגנות , שאף פעם לא הייתי חשופה למעמד כזה של פנל מול אנשים תמיד הייתי לבד במאבק האישי שלי הפרטי, התחלתי לפתח אופקים חדשים למאבק ממאבק אישי אני הפתח אותו לציבורי יותר מכוון שכבר יש המון אנשים שפונים ומדברים על אותה בעיה מעמד הדיור הציבורי במדינה שלנו ותנאי הדיור הציבורי .
פתחנו מאהל בחדרה עם חברים נוספים והמעגל התרחב
הצלחנו גם להגיע בשלב הזה של המחאה לועדת טרכינברג שזו הייתה חוויה בפני עצמה כפעם ראשונה בכנסת
ופשוט תוך כדי הכול התגלגל לתוך מאבק של אזרחים שמודאגים מה קורה במדינה מתוקנת של 2013
כל הדבר הזה סחף אותי ברמות לגילוי מעצמה אישית אחרת וראיתי שאני מסוגלת לשנות ולעשות דברים שמזיזים ומנעים את המערכת הבירוקרטית
ואמרתי לעצמי אם זה ככה בו נראה עד כמה אפשר לגעת בלהגשים את המטרה.
עברו ימים ומצאתי את עצמי בהצעות להשתתפות בקבוצת המאבק לדיור ציבורי, ובעוד קבוצות נוספות ,
ויום אחד צצה לי בקשה להצטרפות למסע רגלי מפתח תקווה לירושלים אני ועוד חברה מחדרה אמרנו שאנחנו הולכים על זה בגדול בשביל החוויה כי זה היה משהו חדש שלו השתתפתי אף פעם באתגר שכזה.
אבל מה שחשוב שהמסע הזה היה בתוכנו למחאה על קיצוצים בתקציב החד הוריות , ובתנאי המחיה המאוד קשים .
יצאנו למסע שנמשך כ- 3 ימים אני ודינה רביב ,ורות קוליאן גם פעילות ונאבקות כחד הוריות על מלחמת קיום בסיסית
המסע היה מרתק ומעניין פגשנו המון אנשים בדרך ואזרחים מודאגים אשר פרגנו ותמכו במאבק וחלקם אפילו הצטרפו כסולידריות .
התגברנו וחיזקנו אחת את השנייה בכל רגע משברי כזה או אחר היינו שותפות לרגעי שמחה ואושר גדול הכרנו אחת את השנייה גם ברמה האישית חלקנו חוויות עם אנשים טובים באמצע הדרך .
שיתפנו אנשים וערכנו מסע הסברה לאורך כל הדרך.
בסוף המסע הגענו לכנסת ששם כבר חיכו לנו מאבטחים של משמר הכנסת עם שוטרים
היה ממש מפחיד בהתחלה כי אני לא הייתי חשופה אף פעם למעמד שיש שוטרים ומאבטחים סביבי אבל צלחתי את הפחד ראיתי שזה לא ממש נורא כמו שזה נראה על פניו התחלתי להכיר סוג אחר של עימות.
דיברנו עם השוטרים והמאבטחים היו ממש נחמדים ורגישים, והבנתי שזו עבודה שלהם וגם להם יש הזדהות עם המאבק .
ניתנה לנו אפשרות להכנס לכנסת ולנסות לעלות את בעיות הדיור הציבורי ויוקר המחיה ,
בהתחלה חברנו לח"כים ושרים וסיפרנו להם על המסע שעשינו .
מצאנו את עצמנו בחלק מהזמן יושבים עם הח"כים ושרים בחדר האוכל לספר על המסע שבמטרתו המאבק על יוקר המחיה והדיור הציבורי והקושי בעצם בהישרדות הקיומית של חיי היום יום, הייתה התעניינות רבה של רוב החכים והשרים.
הזמנו אותנו לוועדת סיעה , העבודה, מרץ, ששם הצגנו את עצמנו ואת האג’נדה שלנו במאבק אפילו הצלחנו להכנס לסיעת יש עתיד. אומנם לא התקבלנו ממש בברכה אבל הצגנו את עצמנו
ותוך כדי יצירת קשרים קיבלנו משוב חיובי ליצירת קשר ישיר עם ח"כים ושרים, וכיום אנחנו בקשר ישיר עם שרים וח"כים שדרכם אנחנו מטופלים באופן פרטני וגם כמאבק ציבורי .
אנחנו פתחנו פורום בחדרה שנקרא פורום קיפוד
פורום לקידום פתרונות דיור דיור ציבורי ודיור בר השגה
אנחנו גרעין של 10 פעילים אקטיבים
כ- 250 תומכים בפורום .
יש מפגשים שוטפים עם פעילים אשר מצטרפים בשל הצלחת הפורום
ופעילות הפורום קיבלה תנופה במהלך פעילות שטח יום יומית לצרכי התושבים
יש ברשותנו כבר הצלחות לא קטנות שבהם הצלחנו להרים כנס גדול בשכונת גזית עם כ- 70 משתתפים , ובהשתתפות חברי מועצה ומועמדים לראשות העיר ודפני ליף.
הצלחנו לגייס את משאבי העירייה לטובת תושבי שכונת גזית לתיקון תשתית צנרת מים.
מתוכנן כנס גדול נוסף בהשתתפות חברי מועצה ומועמדים לראשות ובהשתתפות חברי כנסת.
בכנס אנחנו מעלים את פעילותנו ותמיכה בפורום תושבים אשר יוכלו להפנות בעיות לכל הפאנל.

נשמח לראות אתכם!

______________________

על התהליך האישי שהביא אותי להתארגן במסגרת פורום "קיפוד":

את המחאה החברתית של קיץ 2011 ליוויתי כתומך פסיבי בעיקר. הזדהיתי, התרגשתי, אפילו השתתפתי בעצרת או שתיים ובעיקר קיוויתי שאכן יתחולל שינוי חברתי לטובה. לא הייתי שותף לביקורת על חוסר הבהירות בהגדרת המטרות והדרכים לפיתרון הסוגיות החברתיות השונות, שהרי זהו תפקיד הממשלה ולא תפקידו של הציבור הרחב. הנחתי שנבחרי הציבור ינצלו את המחאה לקדם נושאים חברתיים ביתר שאת.
לא חלף זמן רב ועם שוך גל המחאה הראשוני התברר כי לא הרבה השתנה אם בכלל ואולי אף בנושאים רבים חלה החמרה והחרפה של הבעיות עליהן מחה הציבור ברבבותיו. מחירי הנדל"ן ממשיכים להאמיר. כך גם יוקר המחיה. הערבות ההדדית נפרמת, פערי השכר והבדלי המעמדות גדלים, זכויות העובדים וביטחונם התעסוקתי נשחק, ובעיקר תחושת הסיאוב והציניות מצד גורמי השלטון והממסד לא שכחה ואף התעצמה.
כתושב עירי, חדרה, נתקלתי במקרים אחדים בהם פניתי לגורמים שונים בעירייה בתחושה של זלזול והתנשאות מצד עובדים שאת שכרם ממנים כספי המיסים שאני משלם ושתפקידם לתת שירות ומענה לפניות תושבים בנושאים השונים. לאחר ששיתפתי תושבים נוספים בתחושותיי, ביניהם חברי מאבק הדיור הציבורי, ולאחר שנפגשנו כדי לארגן מחאה ופעילות לפיתרון הבעיות החברתיות ברמה המקומית, בראשן בעיית הדיור החלטנו על הקמת פורום "קיפוד" לקידום פתרונות דיור בחדרה.
המחשבה מאחורי הקמת הפורום הייתה להשפיע ולשנות בעיקר ברמה המקומית, שהיא נגישה אלינו יותר ברמת יכולת ההשפעה וביכולת לרתום תושבים מקומיים למעורבות חברתית והשפעה על מקבלי ההחלטות ברשות המקומית. התחושה היא שבאנו לשנות לא ברמת הסיסמאות וההתכחשויות להן לאחר הבחירות, אלא ברמת הפעילות האותנטית בשטח, השואפת לבנות לאורך זמן מארג מעורבות חברתית לא פוליטית, אשר תייצר כוח תגובה והרתעה מול עוולות חברתיות ושלטוניות אליהן אנו נחשפים.
בעיר אשר מועצת העיר שלה התפזרה בשל התנגדויות חברי מועצה להקצאת כספים למטרות מפוקפקות ונוהלה קרוב לשלוש שנים על ידי ועדה קרואה, בעוד ראש העיר בעקבות החלטה מעוררת חשד לאינטרסנטיות פוליטית מבישה, נשאר בהחלטת שר פנים בתפקידו וברבות הימים נעצר ומואשם בעבירות שוחד ומינהל תקין, ובכל מקום בעצם, אין להמעיט מחשיבותה הרבה של מעורבות תושבים פעילה בניהול ובביקורת על התנהלות הגורמים השלטוניים.
זהו השינוי האמיתי שהולידה המחאה החברתי. שינוי תודעתי וארגוני, שמעודד אזרחים לפעול, להתארגן ולהתערב כדי ליצור שינוי משמעותי ומבוסס בתהליך אולי ארוך וקשה, אך עם מחויבות לשינוי אמיתי ולהתנגדות לשימוש הרשויות בפרט, כבפיון על לוח המהלכים הכוחניים והציניים של גורמי הון שלטון נעדרי מוסריות ומחויבות חברתית.

אמיר רווה, יוני 2013, חדרה.

__________________

מה מוביל אדם לפתוח פורום תושבים שדורשים מענה לבעיות הדיור והשכונות? לא יודע. מה הוביל אותי, שי נימצן, לעשות זאת ולקחת חלק בפורום כזה? קודם כל אני חושב שזה אפשרי. אפשר לקבץ תושבים מכל מיני מקומות בעיר כשמה שהם רואים מול עיניהם זה את הבעיות המשותפות להם ומוכנים לעשות צעדים ביחד בדרך למה שיביא את הפתרון. כשתושבים מכל מיני שכונות, ותיקים וחדשים, לא מוכנים לקבל מצב שנכפה עליהם שבו עליהם לראות כיצד השכונות שלהם מתדרדרות ואיך הם נשכחים בעיר שבה הם חיים כשהשלטון המרכזי והמוניציפלי תמיד מביט בעיניים כלות במי שהוא יכול לפנות אליו, להביא אותו, “לחזק" את העיר. האנשים מבינים שהם אלה שחיים בעיר ומקיימים אותה ואני אחד מהם. בתור פעיל דיור ציבורי בשנתיים האחרונות הבחנתי שבכל מקום שאליו הגעתי אנשים כבר מתנגדים, כל אחד בדרכו שלו ובעיקר בדרכה שלה, למה שקבעו להם, ומחכים לתמיכה. אבל כולם חלק ממי שרוצים לשנות בשביל עצמם ובשביל מי שאיתם. את ההבנות האלה לקחתי איתי לעיר מגוריי משום שתמיד רציתי לנסות לשנות במקום שבו אני גר גם אם באופן מוגבל, והתחושה הזו ליוותה אותי כשפעלתי מחוץ לעיר וכשהלכתי למכולת ליד הבית. אני רואה בזה מעבר מסיפורים על שכונות ש"ככה הן" וייאוש מהשפעה על העירייה להתארגנות פעילה ואפקטיבית שכוללת בתוכה קהילות שונות בעיר שמצליחה להזיז דברים בהתאם לצרכים. הדבר הזה הנחה אותי, כשירדנו ביחד, הפעילים והפעילות בפורום, שבועות ספורים לאחר שנפגשנו והחלטנו לפעול במשותף, אל שיכון שבו קיימנו ישיבות יחד עם התושבים – מדיירי הדיור הציבורי ושאר הסובלים מההזנחה בשכונה שלא טופלה על ידי העירייה. שם ראינו שהפורום הוא של כולם לא כעניין של ססמה, אלא מתוך התהייה: מהו פורום של תושבים שנוצר בעיר שלא פונה מראשיתו לכל מי שמעוניינים לשנות? אין חיה כזאת. זה יציר האנשים שמתוך קשיי היום-יום שלהם, הצטרפו, באו לפגישות, ואמרו אחד-אחד את שעל ליבם ויחד עם המחשבות שלנו, שאיתן הגענו הפעילים והפעילות שנפגשו לפני (והיום לא ניתן להפריד בין תושבים-פעילים לבינינו) ואמרו שלא משנה מה ומה אנחנו, כשניצבת מולנו בעיה שהיא למעשה האופן שבו נאלצים לחיות תושבים בשכונה מתפוררת ואנשים שנמאס להם ומוכנים לפעול – שם אנחנו וזה מה שחשוב. לא סימנו מטרה (בניגוד לעצות רבות שקיבלנו) אלא הפכנו לדרך למטרה. אם יבואו אלינו עוד ועוד אנשים שנמצאים בקלחת הזו, השינוי יקרה, אני בטוח. זה כה פשוט וכה קשה לצפות מאנשים רבים שנאבקים בשביל לשרוד.

חלקנו באנו ממאהלים וחלקנו לא, ואצל כולנו קיים רצון עז לראות שינוי שקורה לא בגלל שמישהו ניאות לעשותו, אלא בגלל שאנחנו מאורגנים לקראתו. כתבנו ביחד מכתב לראש העיר כדי לרתום אותו למהלך (https://diortzibury.files.wordpress.com/2013/04/20130428_204535.jpg) וכצעד ראשון מצידו – להיענות לפגישה, לבוא לשכונה. ראש העיר הפסיד התארגנות שיכלה לעבוד גם בשבילו בשינוי המדיניות האנטי-חברתית של הממשלה ומשרד האוצר. אנחנו הרווחנו אותה ומתוך אותו מהלך והפגישות שנבעו ממנו, הכרנו יותר ויותר איש את רעהו ולמדנו כיצד לפעול יחד, מי בשכונה עצמה בקשרים עם האנשים ומי שיכל לראות כיצד ניתן לחבר את העשייה הזו לשאר חלקי העיר, ומי שניסח במילים פשוטות את הדרישות לדיור ציבורי ודיור לכל ולפני הכל התערבות ישירה של העירייה במצב הדיור והשכונות ולא להשאיר את כולנו לגורלנו הנפרד שבו אין מענה לצרכים בסיסיים של אנשים.

החלטנו שהגיעה העת להרים כנס שבו מי שמעוניינים ומעוניינות להיות ראש העיר הבאר או חברי מועצה שיבואו בעצמם לתושבים ויידברו על מה שחשוב להם שם, ליד הבלוק עם הקירות המתקלפים ופיצוצי המים או היכן שחשוך מדי בערב והילדים לא יוצאים מהבית. שהם יהיו מה שעומד על הפרק ולא תכתיבים כאלו ואחרים של המועמדים, ויותר מהכל, שהתושבים יקבעו סדר-יום ויפגשנו אחד את השנייה כדי לעשות זאת, למרות הקשיים והחוסר בתקווה, מתוך תחושה שזה יכול להיות הצעד הראשון אל עבר מדיניות של עזרה ושיקום היכן שמכירים רק מדיניות של התנערות וצפייה שכזו שכולם יתמודדו ויהיה בסדר. אין בסדר ולא מקבלים עוד התנערות וכולם יהיו מעורבים עד שנשנה את פני העיר ולא רק נדבר על חזותה.

הכנס הקודם (כאן: http://tinyurl.com/l2wgfkm

, כאן: http://tinyurl.com/nm23x5p

, כאן: http://tinyurl.com/o3jp5dn

וכאן: http://tinyurl.com/p48vrgy)

היה כנס מוצלח אליו הגיעו מקומיים ומכל הארץ, ובתאריך 4.7 (ערב יום חמישי) אנחנו מתכננים אירוע נוסף שיהיה עוד יותר גדול ומקיף ויהפוך לנוהג לקראת הבחירות המוניציפליות כאשר בעיות התושבים הן בעדיפות ראשונה והצרכים נמצאים במרכז הדיון ולא בשוליים כפי שנוח לשים את השכונות בשוליים כדי שלא יראו ולא ייזכרו.

 

פורקיפוד003

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s