אין ייאוש בעולם כלל \ ספיר סלוצקר-עמראן

בשבוע שעבר הוצאתי כסף מהכספומט ומיהרתי, היה קר וזאת הייתה אמורה להיות עצירה לדקה. אבל אז ראיתי את בתיה, שישבה וביקשה נדבות. מכוסה כמעט מכף רגל ועד ראש, עם חיוך קטן וראש מורם מושיטה ידה לחולפים ושבים. עצרתי, וישבתי לדבר איתה כחצי שעה על החיים מהיד לפה ולשמוע את סיפורי החיים שלה.

היא סיפרה לי שלפני כמה ימים מישהו ריחם עליה והושיט לה שטר של מאתיים והיא לא הסכימה לקבל. רק שקלים. מקסימום שטרות קטנים, כי "אסור לקחת כל כך הרבה, רק מה שאני חייבת. אולי גם לו אין כסף". מסתבר שהיא כבר תקופה יושבת מחוץ לסופר בשכונה שלי, וכל פעם שמביאים לה הרבה בקבוקי שתייה או מוצרי מזון היא שמה בתיבה של "חסדי נעמי", כי אולי יש כאלה שהם יותר נזקקים ממנה.

בזמן שישבתי איתה שם, על הרצפה, אנשים חלפו על פניה ולא הסתכלו עליה בכלל. כאילו היא לא שם. כאילו העוני לא קיים. כאילו זה שייך רק לה, לא להם. המצוקה לא שלהם. גם מי שזרק כמה אגורות, לא הסתכל לה בעיניים. אבל היא שם והיא לא תיעלם – היא ועוד אלפים ומאות אלפים.

***

ויש שיאמרו שיש הבדל בין אנשים שלא עובדים, מקבצי נדבות, לבין אנשים שעובדים ומתאמצים. אבל לא, לא בהכרח. גם עבודה קשה לא מחלצת מעוני ולא נותנת פתרונות להישרדות. הנה, לדוגמא, גם רבקה לוי, אישה שעובדת ומנסה להתמודד, לא תעלם. גם כשפינו אותה מהדירה שלה, בלי להציע לה שום אפשרות לקורת גג חלופית.

ולמרות שהדירה הזאת מגיעה לה, קבלן ההוצאה לפועל לא הסכים להסתכל לה או לי בעיניים. הוא גם לא ענה לי כששאלתי אותו האם זה הפינוי באנושיות שהוא דיבר עליו מקודם, כאילו השלכה של אישה בת 61 לרחוב יכולה להיות אנושית בדרך כלשהי. הוא לא הצליח להסתכל על רבקה נשברת שם מולו, מחזיקה את עצמה בשארית כוחותיה ומתחננת על זכות היסוד שלה מתוקף היותה אדם. הוא הרכין את הראש וחיכה שיעבור, ניסה לעצור את הדמעות ואת הבושה. אולי הוא חשב בראש איך הוא יוכל רציונאלית להצדיק גם הפעם את הפינוי הנוכחי, אחרי שלדבריו הוא עוסק בתחום כבר 30 שנה. בטח יגיד לעצמו "אני רק ממלא אחרי הוראות בית המשפט" או "יש רווחה והיא תטפל בזה, לא יכול להיות שבאמת זורקים אותה לרחוב".

ומה לגבי פקידי חברות השיכון? אלו דווקא הסתכלו לי בעיניים אתמול כששאלתי אותם למה רק עכשיו אנחנו יודעים על הטפסים האלה שהבן של רבקה ואני התעסקנו בהם שעה לפני הפינוי. "אסור לנו ליזום בקשות. היא באה, הגישה בקשה, ורק בבקשה הזאת אנחנו מטפלים. אנחנו לא יכולים להציע לה אם היא לא ביקשה, ולא, זה לא נראה לנו אבסורד בכלל". חצי שנה רבקה מטורטרת בבירוקרטיה קסומה להגשת טפסים שמובילים את שולחיה הישר לגיהנום, ופתאום אפשר לערער על "החלטת הועדה העליונה", כאילו ה' בכבודו ובעצמו דחה לה את הבקשה לדיור מוגן כי היא עובדת קצת, כי יש לה בחשבון הבנק שההוצאה לפועל עיקלו לה 800 שקל, והיא לא מתקיימת מהבטחת הכנסה. אז אין לה אפילו את ה"כבוד" לחכות בתור. כנראה שזה אחרת שביום כזה גשום וקפוא יושבים במשרד מחומם ורבקה בשבילם היא עוד שורה בעמוד "דחויי הבקשות" הארוך עד אין קץ שהצלחתי לראות בהגנבת מבט.

ספיר סלוצקר-עמראן, הפינוי של רבקה לוי מביתה | צילום: חיים שוורצנברג

ספיר סלוצקר-עמראן, הפינוי של רבקה לוי מביתה | צילום: חיים שוורצנברג

רגע לפני שעצרו אותי, הספקתי גם לבקש מהשוטרים רחבי הכתפיים וצייתני המשטר, להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שבשביל זה הם התגייסו למשטרה. האם הם מרוצים מזה שהם מבצעי העבודות השחורות, שנגזר עליהם להיאבק בי במקום שנפעל ביחד מול הבעיות האמיתיות? גם הם לא הסתכלו, אולי מאגו. אולי כדי לעבור את היום. את הבכי של רבקה אני בטוחה שהם שמעו.

יש לי הרבה מסקנות מהשבוע שחלף, אבל העיקרית היא שאולי אם אנשים היו מסתכלים אחד בעיניים של השני, הייתה חוזרת הבושה. אם היית צריך להסתכל בעיניים של הקורבן שלך, היית מבין שלפעולות שלך יש השלכות, שרבקה לא תיעלם ובתיה לא תיעלם והעוני כאן כדי להישאר.

כשניידת המשטרה הראשונה הגיעה בבוקר לדירה של רבקה, ניגשתי לדבר עם אחת השוטרות. ניסיתי להתעקש בדיבורים, בניסיון לפנות ללב שלה, אבל היא זמזמה כמו ילדה קטנה כדי לא לשמוע מה שיש לי להגיד. אמרתי לה שאין ספק שהסיטואציה שאנחנו נמצאות בה כרגע משעשעת, כי היא מתנהגת בצורה ילדותית ואני אומרת את זה בתור ילדה. שתעצור רגע ותקשיב. כנראה שזה לא עניין של בגרות, אלא יכולת הכלה.

אז אמנם עצרו אותי על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, אבל אני די מחכה לעולם הזה שהשוטרים ייקחו אחריות ושזה לא יהיה התפקיד שלהם. שיתאגדו גם הם ויאבקו גם הם ואולי המאבק על הזכויות שלהם יוביל לסולידאריות עם מאבקים אחרים. נעשה מאמצים לקראתו.

בינתיים, בקשה אחת – אנחנו מעטים וקשה לנו ואנחנו לא מסוגלים להיות בכל מקום ועם כולם. לא צריך להגיע לכל הפגנה, גם לא לכל פינוי. רק תסתכלו אחד לשני בעיניים, ואל תוותרו למי שלא מסוגל להסתכל על שלכם בחזרה. כי היום שבו נתעקש מספיק והם יסתכלו עלינו בחזרה, יהיה היום שבו יבוא השינוי המיוחל. היום שנוכל להגיד בו שעשינו מהפכה מהתחתית.

אין ייאוש בעולם כלל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s