בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות \ קלריס חרבון

בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות

קלריס חרבון 26.01.13
דיור ציבורי הוא רעיון נהדר כאשר איננו נגוע בגזענות שמאפשרת סלקציה ואפליה מתמשכת, כפי שקורה היום בישראל. מזרחית צריכה לדעת מדוע היא גדלה בדירת עמידר ביפו או בדירת עמיגור באשדוד. מה שדרוש הוא תיקון יסודי של קונספט הדיור הציבורי. ערך של קלריס חרבון מתוך הספר החדש "קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי"

"לאזרח הדפוק – אתה דפוק לא מפני שנולדת, חלילה, דפוק. אלא מפני שדופקים אותך. נניח שאתה פועל שחור יליד עיראק, תימן או מרוקו, ואב למשפחה מרובת ילדים. אפשר לנחש, פחות או יותר, את העבר שלך […] בסופו של דבר, הרי לא עלית לארץ ממוסקבה או מלנינגרד. אז מה פתאום שתקבל דירה נורמלית?"1

בשנה האחרונה, מאז תחילתה של מה שמכונה בפי רבות "המחאה החברתית" בישראל, נשמעות לא מעט סיסמאות בנוגע לדיור ציבורי ו/או דיור בר-השגה, המוצגים כיעדים וכדרכים חשובות לצמצום הפערים החברתיים. אני מבקשת לבקר תפיסות אלו על ידי פרישה קצרה של מדיניות הדיור הציבורי הנהוגה בישראל. טענתי המרכזית היא שמאבקים על דיור בכלל, ועל דיור ציבורי בפרט, אינם יכולים להתנהל ולהתקיים ללא התייחסות אל הממדים האתניים/גזעיים של הדיור הציבורי ואל הזהות האתנית של הנאבקות לדיור.

מזרחיות

במקרה של ישראל, אי אפשר לדבר על דיור בכלל, ועל דיור ציבורי או בר-השגה בפרט, ללא אזכור של המזרחיות, ותוך שימוש במושגים מעמדיים "חליפיים" כמו בני השכונות" ו/או "הפריפריה". זהות הצדדים חשובה מאוד בהקשר זה של "המחאה" בכלל ושל הדיור הציבורי בפרט, כי היא מכתיבה דרכי פעולה ופתרונות שונים. אי אפשר לדבר על שיח אוניברסלי של דיור ציבורי ולנתק את השיח הזה מן ההקשר של הדיור הציבורי, שהוא פרטיקולרי ופרטני, שכן בישראל הוא נועד בראש ובראשונה למזרחיות במסגרת "מדיניות פיזור האוכלוסין" שהונהגה בישראל בשנות החמישים והשישים.

כדי להבין את מנגנון הדיור הציבורי בישראל יש לדון תחילה בהקשר ההיסטורי הרחב יותר של יחסי הדיכוי והשליטה היורוצנטריים-אשכנזיים, שהופעלו ומופעלים נגד המזרחיות שהמנגנון הזה נוצק לתוכם ומשוקע בהם. אין בכוונתי לדון במסגרת מצומצמת זו במכלול העוולות שנעשו כלפי מזרחיות. ההדרה שחוו המזרחיות עם הבאתן לישראל גדולה ומורכבת מכדי שאוכל להעלותה על הכתב ברשימה זו, אולם ניתן לומר באופן כללי שהדיכוי התבטא בכל תחומי החיים: בחינוך, בהשכלה, בתעסוקה, בנגישות להון, וכפי שאני מראה ברשימה זו, גם בדיור. החשוב כאן הוא שהמזרחיות סבלו מהטמעה וממחיקה תרבותית, מניסיונות לשלול את זהותן ומדה-קונסטרוקציה של הזהות שעימה באו "משם". המזרחיות בישראל, שאף אני נמנית עימן, קשורות בעבותות היסטוריים של תחושת דיכוי מאחדת בהיותנו בנותיהם של האמהות והאבות שהובאו2 לישראל ועברו את אותה מסכת של התנכרות ודיכוי כלפיהן וכלפי מוצאן, שבישראל ניתן לו הכינוי "עדות המזרח".

מתוך הערך "בית" בלקסיקון. יוצר: ניר דבוראי

מתוך הערך "בית" בלקסיקון. יוצר: ניר דבוראי

מדיניות הקליטה הידועה בשמה "קליטה באמצעות מודרניזציה" הונעה על ידי הרצון לשמר את ערכי המערב וה"מודרניות" בגרסתם האשכנזית (המזרח אירופית).3 יהודיות מזרחיות נתפסו כמי שאינם משתייכים לתרבות המערב, ולפיכך נגזר עליהם לעבור "במסגרת מנגנוני כור ההיתוך "מודרניזציה" (שלעתים הוגדרה גם כ"ישראליזציה"), ורק עם הצלחה מלאה של תהליך זה, ייחשבו כחברים מלאים בקולקטיב".4 תהליך הקליטה ראה במזרחיות ילדות משוללות יכולת לשלוט בגורלן וניסה להטמיען במרחב הישראלי ה"מערבי" על ידי מחיקת "הערבי" מהן. תהליך זה, שיש הרואות בו ביטוי "לטיהור תרבותי",5 היה מלווה בהבניה של זהות חדשה ורצויה יותר לשלטון.6

ההגמוניה האשכנזית, שהיתה מעוניינת בשימור כוחה ובשעתוקו, יצרה מנגנוני שליטה שונים באמצעות מערכות שונות כמו חינוך, עבודה ונגישות להון. בדומה להקשרים קולוניאליסטיים אחרים, השליטה באדמה ובחלוקת המרחב ומשטור מדיניות הקרקעות בישראל הם אחד המנגנונים החשובים שבאמצעותם יכול היה השלטון לכונן את כוחו ולקבע את המזרחיות בעמדת נחיתות חברתית, כלכלית, פוליטית ותרבותית. משטר זה, השם לו למטרה לשמר ולשעתק את הכוח הכלכלי, הפוליטי והתרבותי של הקבוצה האתנית הדומיננטית, נקרא אצל אורן יפתחאל "אתנוקרטיה מיישבת". המזרחיות היו קבוצת מהגרים שהובאו לישראל במטרה ליצור מעמד פרולטרי זול שיוכל לסייע בידי המייסדים לכבוש את האדמות מידי הערבים ולהגשים את חזונם הישראלי. מדיניות פיזורן ויישובן של המזרחיות במרחב הישראלי היתה חלק מן הפרקטיקה של השליטה האתנית בישראל.7

ישומו של חזון כיבוש האדמה והאדם המזרחי נתאפשר במידה רבה עם החלת תוכנית המתאר הלאומית של ישראל בשנת 1951, תוכנית שנודעה בשם "תוכנית האדריכל אריה שרון" (להלן: תוכנית שרון), המוכרת אף כ"מדיניות פיזור האוכלוסין". התוכנית כוונה בעיקר ליישובן של המזרחיות שהובאו לישראל בין השנים 1972-1952 ושמה לה למטרה להשתמש בהן לשם ייהוד השטחים ה"שוממים" מיהודים בנגב ובגליל, יצירת "קיר ביטחוני" לאורך הגבול ומניעת כניסת "מסתננים" ו"מסתננות" פלסטינים לשטחי ישראל.

המזרחיות שימשו ללא ידיעתן ככלי העיקרי שבאמצעותו יכולה היתה הקבוצה המייסדת לכבוש את המרחב הילידי, לפנותו מ"מאפייניו" הערביים ה"פרימיטיביים" וליישב תחתיו מרחב ציוני, אשכנזי, חדש ו"מודרני".8 בתהליך זה נושלה לא רק האדמה מערביותה הילידית; גם המזרחיות אולצו להתכחש לערביותן בעודן מוכשרות לחיים "מודרניים" כפויים נטולי ערביות ומשוללי שליטה על חייהן וגורלן. ניתן אפוא לומר כי פיזור המזרחיות ויישובן בישראל על פי שיקולים לאומיים ופוליטיים היה הן האמצעי לשליטה במרחב והן מטרה בפני עצמה.

לתוך מנגנון זה של יחסי דיכוי ושליטה במרחב המחיה של המזרחיות נוצק "מפעל" הדיור הציבורי.

מדיניות רווחה ומנגנון השתלטות

כפי שכתבתי במקום אחר, מנגנון השיכון הציבורי, כפי שטוענים רחל קלוש ויוברט לו-יון, הוא אמנם "אחד מסימני ההיכר של מדינת הרווחה המודרנית",9 שבאמצעותו היא מסייעת לאוכלוסיות מוחלשות שאינן יכולות להשיג בעצמן קורת גג וזקוקות להתערבותה של המדינה לשם כך. אולם היבט סוציאלי זה, לטענתם, איננו הממד היחיד שמנגנון הדיור הציבורי מושתת עליו; יש אלמנטים סמויים ומניפולטיביים אחרים שהמדינה איננה מוכנה לחשוף ולהסתכן בפגיעה בדימויהּ הנדיב. בהקשר הישראלי, הרציונל שעמד ועדיין עומד בבסיס הדיור הציבורי איננו דומה לעקרונות שעמדו בבסיס רעיון הדיור הציבורי של מדינת הרווחה המודרנית. הדיור הציבורי בישראל מראשיתו לא התבסס על עקרונות מעמדיים וכלכליים של מציאת פתרונות דיור לאלה שנזקקו לקורת גג עם הבאתן לישראל כדי לצמצם פערים חברתיים וכלכליים. הדיור הציבורי בישראל הוא זה שיצר את הפערים החברתיים, שכן הוא נועד בראש וראשונה למזרחיות במסגרת "מדיניות פיזור האוכלוסין".

מנגנון הדיור הציבורי הוא כלי שרת שבאמצעותו החילה המדינה את תוכניתה לשליטה במרחב הילידי. בנוסף, מנגנון שיכון זה פעל כאמצעי לכיבוש וקולוניזציה פנימיים שבאמצעותם ביסס השלטון את שליטתו במרחב המחיה והשליטה של המזרחיות תוך פיזורן ויישובן ברחבי הארץ.10

הרוב המכריע של דיירות הדיור הציבורי אז והיום הוא מזרחיות – למן הדור הראשון ועד הדור השני והשלישי, בנותיהן ונכדותיהן של האמהות והאבות שהובאו לישראל בעיקר מצפון אפריקה ושוכנו בין השנים 1952-1972 בדירות בפריפריה ובשולי הערים הגדולות במסגרת מדיניות דיור דיפרנציאלית שנקראה "מן האונייה אל דיור הקבע". העיקרון המנחה היה מציאת פתרונות דיור למזרחיות בהתאם לצורכי הממשלה ולפי תנאיה, תוך התערבות ישירה בתחום התכנון, הבנייה והאכלוס והתעלמות מצורכי המזרחיות עצמן או מהעדפותיהן לגבי בחירת מקום מגוריהן ומרכז חייהן. לדיירות המזרחיות לא היתה כל זכות קניינית בנכסים שבהם התגוררו, למעט הזכות החוזית לחיות בהם, שיכולה היתה להסתיים באופן פתאומי, מיידי וחד-צדדי. חוזי השכירות שנכרתו בין דיירות הדיור הציבורי לבין החברות המשכנות הותירו את מרבית הכוח בידי האחרונות בכל הנוגע לתנאי השכירות (זמן השכירות, הפסקה חד-צדדית של יחסי השכירות ופינוי של הדיירת הציבורית, החזרת הדירה עם מות הדיירת החוזית, טיפול ואחזקה שוטפת של הדירות וכו'). הדירות נבנו וסופקו על פי סטנדרטים וקריטריונים שקבעה הממשלה לשם שליטה במזרחיות ובחייהן וחינוכן ל"מודרניות" המערבית. היו אלה דירות שנפלו באיכותן בהשוואה לבנייה הציבורית שכוונה לאוכלוסייה הוותיקה ולעולים האשכנזים11 – דירות קטנות וצפופות שלא אפשרו תנאי מחיה ראויים ונאותים, אחזקתן היתה ירודה והן היו מאובזרות ומצוידות באופן בסיסי, "עם מטבח מינימלי, ללא אמבטיה וללא תוספות אחרות".12 הבניינים ויחידות הדיור נבנו על פי קריטריונים תכנוניים אחידים ושבלוניים המנותקים מן הצרכים ומתנאי המקום הפיזיים והגיאוגרפיים.

מדיניות מחוללת אי שוויון

מדיניות שיכון זו התבססה גם על הבחנה בין קליטת מזרחיות לקליטת אשכנזיות והעדפה פורמלית ולא-פורמלית של האשכנזים.13 העולים האשכנזים שעלו בתקופה זו לישראל, כותב דני רבינוביץ, טופלו באופן פרטני יותר ולא נעשו מאמצים לשכנם כקהילות אורגניות במקומות מוגדרים.14 עולים אלה זכו ליחס מועדף ממוסדות המדינה, שראו חשיבות רבה במתן פריבילגיות לעליות אלו.15

הממסד אפשר להן ליהנות מאפשרויות דיור מגוונות יותר וממבחר רב יותר של דירות.16 יתר על כן, גם במקרים שבהם שוכנו עולות אשכנזיות במעברות ובערי הפיתוח, שאיפתן היתה להתרחק ממקומות שהיו בהם ריכוזים גדולים של מזרחיות"יוצאי אסיה ואפריקה", כדברי רבינוביץ'.17 ואכן, עד מהרה הן גילו יכולת ניעות גיאוגרפית וחברתית, עברו במהירות יחסית למרכז הארץ ולמרכזי הערים הגדולות תוך ניצול קשרים משפחתיים וחברתיים,18 ונהנו בין היתר מהפיצויים האישיים מגרמניה19 ומתוכניות שיכון מיטיבות ונוחות כמו תמיכות כספיות בצורת משכנתא שניתנה [להם] באופן פרטני.20 כך, כותב גונן, "נוסף לממד הוותק בארץ, המבחין בין מרכז לשוליים בתוך הערים, גם הממד העדתי".21

בית גיל מועלם דורון
מתוך הערך "בית" בלקסיקון. צילום: גיל מועלם דורון

לצד הפגיעה בהזדמנויות שווה בחינוך, בבריאות ובנגישות למוקדי הון ותעסוקה מכניסים – מדיניות הדיור פגעה בסיכוייהן של הדיירות המזרחיות לרכוש דירות ולהפוך לבעלות קניין שאותו יוכלו ברבות הימים להוריש לילדיהם. לפי מחקרים שניתחו את מרכיבי העושר בחברה המודרנית, בעלות על נכס המשמש לדיור היא המרכיב המרכזי בסך העושר המועבר בהורשה לצאצאים ושארי בשר, ולכן היא משמעותית מבחינת סיכויי החיים של דור ההמשך.22 כאמור, סיכוייהן של מזרחיות לקנות דירה היו נמוכים ביותר, ומכאן שהיקף העושר המשפחתי שהצליחו לצבור ויכולת ההורשה שלהן נפגעו אף הן. האופן שבו נקלטו ושוכנו מזרחיות בישראל פגע אפוא ביכולתן לצבור הון משפחתי בצורת בעלות על ביתן והעמיק את הפערים בינן ובין האשכנזיות. המדינה יצרה מוסד קנייני מפלה של בעלי קניין פרטי מחד גיסא ושל שוכרות ללא קניין, בעלות מעמד משפטי/חוזי נחות מאידך גיסא. כך נוצרו שתי אוכלוסיות מובחנות: בעלות קניין בעלי כוח חברתי, תרבותי, כלכלי ופוליטי, מול חסרות הקניין הכפופות להן. סימור ספילרמן כותב ש"ניתן לייחס חלק מן הפער העדתי בהווה לתנאים התחלתיים אלה".23

בידולן הגיאוגרפי של המזרחיות, תנאי הדיור הירודים שלהן, הצפיפות ההולכת וגוברת, תחושת הארעיות שלהן, ריחוקן ממוקדי השירותים, ההשכלה והתעסוקה הגדולים וממקורות ההזדמנויות החברתיות והכלכליות, "בריחתן" של האשכנזיות ממוקדי דיור "מזרחיים" – כל אלה היו שילוב מנצח בהצבת "השיכונים הציבוריים המרוחקים בחלקו התחתון של סולם הסטטוס החברתי-כלכלי",24 בהפרדה ובסגרגציה גיאוגרפית בינם ובין האוכלוסייה הוותיקה-אשכנזית, ביצירת שכונות וערים של עוני בין-דורי25 וביצירת יחסי תלות גדולים במוסדות המדינה ובהשקעות וביוזמות של הקבוצה הלאומית "המייסדת".

מצבן הכלכלי והחברתי המוחלש של המזרחיות הביא לתלות גדלה והולכת בשוק הדיור הציבורי. אלה שיכלו עזבו, אולם בשל רמת השכלה נמוכה – תוצר של מניעה שיטתית של נגישות להשכלה – והיעדר קשרים עם האליטות בישראל שהגבילו את יכולת הניעות החברתית והכלכלית שלהן, רובן מצאו את עצמן כלואות בדירות הציבוריות.26

חוק הדיור הציבורי

לפיכך, סיסמאות הקוראות למדינה לייצר דיור ציבורי ו/או דיור בר-השגה לא יתקנו את העוול של מניעה מדורות שלמים של מזרחיות להפוך לבעלות קניין, כמו שהתאפשר לאשכנזיות. המצב הנוכחי הוא תוצר של מדיניות דיור גזענית ומפלה שהשלכותיה חורגות הרבה מעבר לתחום הדיור, כך שגם "הטבה בדיור" לא יכולה לבדה להיטיב את מצבן של המזרחיות. טענה זו חלה גם על חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ח- 1998,27שנחקק אחרי מאבק חברתי-משפטי נרחב של גופים כדוגמת הקשת הדמוקרטית המזרחית וקול בשכונות כדי להיטיב עם דיירות הדיור הציבורי בדירות שבהן הן גרות ולעגן בהן את זכויותיהן. התכלית העומדת בבסיס חוק הדיור הציבורי היתה מתן אפשרות לדיירות הדיור הציבורי לקנות את הדירות שבהן גרו, על פי רוב במשך עשרות שנים, במחיר מסובסד ובהתאם לקריטריונים של ותק ושנות מגורים בדירה. חשיבותו המכרעת של החוק מתמקדת (כמו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, שמעגן את זכויותיהן וחובותיהן של הדיירות הציבוריות) בהכרה בזכאותו של "דייר ממשיך" (כמו בת, אישה או ידועה בציבור) לקנות את הדירה לאחר מות הדיירת העיקרית בהתקיים התנאים המפורטים בחוק.28

למרבה הצער, חקיקת החוק לא הביאה לשינוי פניה של המציאות המפלה. חוק הדיור הציבורי מעולם לא הופעל, ועם חקיקתו הוקפא על ידי ממשלת נתניהו באמצעות חוק ההסדרים.29 עם זאת, עקרונות דומים הופעלו באופן מוגבל על ידי מבצעי ממשלה שונים,30 שלא היטיבו עם הרוכשות הפוטנציאליות. גובה ההנחות הופחת, תנאי החזרת ההלוואות והמענקים הורעו, הגדרות הזכאיות השתנו וצומצמו ומבצעי הרכישה פורשו באופן צר על ידי החברות המשכנות. גם כשנרכשו דירות במסגרת מבצעי הרכישה היו אלו דירות שנמצאו בשולי הערים וביישובי הפריפריה, כלומר דירות שערכן הנדל"ני הנמוך לא השתווה לגלגול הבין-דורי של הון שנצבר בירושה אצל אשכנזיות. כאמור, ברוב המקרים היו אלה דווקא המזרחיות שלא נהנו ממבצעי הממשלה השונים ולא הצליחו לקנות את דירותיהן בגלל הרעת תנאי הרכישה. מניסיוני בייצוג מאות תיקים בדיור הציבורי, נוהלי הממשלה בדבר הזכאות לבת ממשיכה לרכוש את דירת הוריה פורשו על ידי חברות הדיור הציבורי, הן הממשלתיות והן העירוניות, לרעת הדיירות, באופן שחייב למשל מגורים בדירה האמורה במשך שלוש שנים רצופות לפני פטירת ההורה האחרון. אם אין מדובר בבת ממשיכה אשכנזייה בקיבוצים, אין ממש בתואר זה, וחברות הדיור הציבורי עושות ככל שבכוחן למנוע ממזרחיות לממש את זכותן כדיירות ממשיכות.

הפתרון

במסגרת עבודתי כעורכת דין פמיניסטית מזרחית בתחום הכלכלי-חברתי הקמתי פרויקטים רבים וניהלתי מאות תיקים בתחומים שונים, לרבות בתחום הדיור הציבורי (פינויים, "פלישות", שלהן אני קוראת "השתכנות מתקנת", הסדרת חובות, תחזוקה לקויה ועוד). מתן נראות ושם ל"בנות השכונות", מיקומן בהקשר פוליטי-כלכלי והיסטורי וזיהוין כמזרחיות, הן בכתבי התביעה, הן בכתבי ההגנה והן בהצעות החוק הוא בשבילי ערך עליון. מזרחית צריכה לדעת מדוע היא גדלה בדירת עמידר ביפו או בדירת עמיגור באשדוד. היא צריכה לדעת שדור ההורים שלה נכלא שם לא בגלל מדיניות דיור צדקנית, שניסתה למצוא פתרונות דיור "למסכנים", כפי שישראל מנסה לצייר זאת. היא צריכה לדעת שהוא נועד לה אך ורק על בסיס עדתה – ושישראל היא אחד המקומות היחידים בעולם שבו דיור ציבורי ניתן בראש ובראשונה ומלכתחילה על בסיס עדתי ולא על בסיס כלכלי. היא צריכה לדעת שבמסגרת הפרוטוקולים של הדיונים בוועדות השונות בשנות החמישים (1972-1952), הוגי הדיור הציבורי לא קראו לה"בת השכונות", אלא התייחסו להקשרים האתניים שלה ותייגו אותה כבר אז כמזרחית. היא צריכה להכיר בממשיות של עצמה ולהבין שכוחות גדולים ממנה הובילו אותה למקומה הנחות. היא צריכה לדעת שזאת לא אשמתה שהיא כלואה בדיור ציבורי או שהיא מחוסרת דיור.

הפתרון, לדעתי, יבוא רק על ידי הכרה בעוול ההיסטורי והמתמשך נגד מזרחים. עד אז, כל פרויקט דיור זה או אחר שמיועד ל"בנות השכונות" יהיה עוד אחד במסגרת עשרות שלא השיגו דבר, ובעיקר לא תחושת נראות וקביעות. אחד הדברים הבולטים אצל מזרחיות שעדיין חיות כלואות בדיור הציבורי הוא תחושת הארעיות, שמתבטאת בין היתר ביחס ל"נכס" ולחיים בכלל.

כל עוד אין הכרה בעוול ובמוקדיו, יימשכו הסלקציות והאפליה בדיור. כל עוד חוקי הדיור הציבורי השונים לא מכירים במזרחים באופן ברור כמי שראויים היום לתיקון, ימשיכו קובעי מדיניות להגות תוכניות "לעניים" שהמזרחיות לא ייהנו מהן, ושדרכן יהיה קל להמשיך ולהתנער מן האחריות לעוול ההיסטורי והמתמשך (אחריות שההכרה בה גדולה מהענקת הזכות לקנות דירה). תביעה לתיקון חוק הדיור הציבורי היא בעייתית, שכן הדיור הציבורי בהקשר הישראלי היה שורש הרע למזרחיות מלכתחילה. תיקון של חוק הדיור הציבורי יש בו למעשה שכפול ושימור של יחסי הכוחות הלא-שוויוניים, לבטח במתכונתו הנוכחית, שאינה מכירה בעוולות שננקטו נגדן. דני רבינוביץ כותב כי "קרקע ונכסי דלא ניידי אינם צילומי מצב נתונים [אלא] תהליכים היסטוריים".31 כך גם במקרה של הדיור הציבורי – הדיור הציבורי הוא עובדה היסטורית מתמשכת בהקשר הישראלי.

בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות. דיור ציבורי הוא רעיון נהדר כאשר איננו נגוע בגזענות שמאפשרת סלקציה ואפליה מתמשכת, כפי שקורה היום בישראל. מה שדרוש הוא תיקון יסודי של קונספט הדיור הציבורי. לפני שרצים לתקן את חוק הדיור הציבורי, צריך לתקן דפוסים של הכרה ולהצהיר בריש גלי שהחוק המתוקן נועד לתקן את העוול כלפי המזרחיות – עוול שנוצר בין היתר על ידי משטר המקרקעין הגזעני והמפלה של ישראל, שנאכף מלכתחילה באמצעות הדיור הציבורי. הבעיה של מזרחיות, כפי שאני רואה זאת, היא בעיה של הכרה ותודעה. המאבק החברתי הנוכחי הוא הוכחה נוספת לכך, שכן הטיעון המזרחי כמעט לא מקבל מקום ולא זוכה לנראות, וגם כשהוא כבר מועלה הוא מוגחך באופן שיטתי ומוצג כטיעון עדתי, מפלג וארכאי, בסגנון "השד העדתי". כל עוד הטיעון המזרחי מתויג כמבוסס על שנאה ובוז, המאבק לדיור ציבורי יהיה בבחינת ניסיון לתקן עוול באמצעות אותו העוול. עוול יש לתקן בראש ובראשונה על ידי ההכרה בו, ולא על ידי ריצה מהירה ופטורה מאחריות לעוד איזה מבצע "מיטיב". עד אז, מזרחיות יקבלו עוד כמה פרוסות צדקניות מהעוגה, אולי אפילו טעימות, אבל לא שליטה עליה ועל מנגנוני חלוקתה.

הרשימה מבוססת על עבודת התזה שלי לתואר מוסמכת בפקולטה למשפטים בתל אביב, בהנחייתה של פרופ' דפנה ברק-ארז: השתכנות מתקנת: נשים מזרחיות המתקנות עוול היסטורי ומחפשות בית – ניתוח ביקורתי של משפט נטול עבר (2007); ועל מאמר בנושא, "השתכנות מתקנת בדירות ציבוריות: נשים המתקנות עוול היסטורי". בתוך דפנה ברק-ארז ואח' (עורכות), עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (הוצאת נבו, 2007), עמ' 413.

קלריס חרבון היא בוגרת אוניברסיטת ייל, עורכת דין ומשוררת פמיניסטית מזרחית, תלמידת דוקטורט במשפטים באוניברסיטת מק'גיל. נלחמת למען קהילות מוחלשות ועל זכותן הבסיסית לחלום. פנתרה מזרחית שחורה.

protest_3

לרכישת הספר בהנחה

—————————————————————————
1 כרוז מהפגנת הפנתרים מ-23.8.1971. לקוח מספרו של סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל 2003-1948 (עם עובד, תשס"ד), עמ' 154.
2 אני משתדלת לא להשתמש במושגים "עלייה" ו"ירידה" כדי לתאר את הקשר לישראל, שכן אז הוא מוצג כקשר שבו ישראל היא נקודת המוצא בראש הסולם, שאליה יש "לעלות" וממנה "לרדת". בהקשר המזרחי, אני משתדלת להשתמש בהמשגה אחרת, כמו "הובאו" או "הועלו" לישראל, לעומת ההמשגה האשכנזית הרגילה של "עלו", כאילו היה להן חלק אקטיבי ברצון להגיע לישראל.
3 ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים. המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות(הוצאת עלמא/עם עובד, תשס"ד), עמ' 294.
4 שם.
5 שם. קימרלינג מפנה למאמרו של נסים רג'ואן, שראה בתהליך הקליטה של המזרחים בישראל "טיהור תרבותי" (Cultural Cleansing):Nissim Rejwan, "The Two Israelis: A Study in Europeocentrism". Judaism 16 (1) (1967), p. 96.
6 הנרייט דהאן-כלב, "עדתיות בישראל – נקודת מבט פוסט-מודרנית". בתוך אילן גור-זאב (עורך), מודרניות, פוסטמודרניות וחינוך(הוצאת רמות, תש"ס), עמ' 197, ובעיקר בעמ’ 212; סמי שלום שטרית, הערה 1 לעיל, בעיקר בעמ' 45.
7 אורן יפתחאל, "בינוי אומה וחלוקת המרחב ב'אתנוקרטיה הישראלית': התיישבות, קרקעות ופערים עדתיים". עיוני משפט כ"א (התשנ"ח), עמ' 647-646.
8 רחל קלוש ויוברט לו-יון "הבית הלאומי והבית האישי: תפקיד השיכון הציבורי בעיצוב המרחב". תיאוריה וביקורת16 (2000), עמ' 153, 162.
9 שם, עמ' 154-153; Bar Dadon, Housing Policy in Israel 1: A Proposal for Reform (Institute for Advanced Strategies and Political Studies, 2000).
10 ר' רחל קלוש ולו-יון (הערה 8 לעיל), עמ' 153.
11 ראי שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין, "מי עבד במה, עבור מי ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית". החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים(הוצאת ברירות, תשנ"ד), עמ' 129-128; יוברט לו-יון ורחל קלוש, דיור בישראל – מדיניות ואישוויון6 (פרסומי מרכז אדווה, 1994).
12 שם, עמ' 5.
13 קימרלינג (ר' הערה 3), עמ' 294.
14 דני רבינוביץ, "האופציה שנשכחה: השיכון העירוני השיתופי". תיאוריה וביקורת 16 (2000), עמ' 121-101.
15 תום שגב 1949 – הישראלים הראשונים (דומינו, 1984), עמ' 174-171. שגב מביא מדבריו של יצחק רפאל (הפועל המזרחי) בישיבת הנהלת הסוכנות מיום 2.1.1950. בישיבה דנו רפאל ואנשים נוספים בקליטת יהודי פולין ובהעדפות שיש לנקוט בקליטתם לעומת יהודים מזרחים. הרוח הכללית בישיבות היתה כי יש להעדיף את יהודי פולין על פני יהדות המזרח, וכי יש לנקוט כל מאמץ אפשרי כדי לשחרר את יהודי פולין מן המחנות ולהעדיפם בתור לשיכון.
16 יובל אלמלך ונח לוין-אפשטיין, "הגירה ושיכון בישראל: מבט נוסף על אי-שוויון אתני". מגמות ל"ט (התשנ"ח), עמ' 243, 265; קימרלינג (ר' הערה 3 לעיל), עמ' 294; ראו גם: Amiram Gonen, Between City and Suburb, Urban Residential Patterns and Processes in Israel (Avebury: Aldershot, England 1995), p. 74.
17 עמירם גונן, "הגיאוגרפיה של השיכון הציבורי בערי ישראל". ביטחון סוציאלי 29 (1979); Gonenלעיל, עמ' 98.
18 אורן יפתחאל, (ר' הערה 7), עמ' 637, 652; אלמלך ולוין-אפשטיין, הערה 16 לעיל, עמ' 250; Gonen (ר' הערה 16), עמ' 97.
19 גונן (ר' הערה 16), עמ' 30; קימרלינג (ר' הערה 3), עמ' 294.
20 רבינוביץ (ר' הערה 14), עמ' 121; לניתוח מקיף על המוביליות של העולים האשכנזים ועל הסיבות לה לרבות נתונים מספריים ראו קלוש ולו-יון (ר' הערה 8), עמ' 163-162.
21 גונן (ר' הערה 16), עמ' 22.
22 אלמלך ולוין-אפשטיין (ר' הערה 16), עמ’ 246-245, 263-266. להרחבת הדיון בשאלת חשיבות הבעלות על דיור ראו יובל אלמלך, ודיור לכל – אישוויון אתני בשוק הדיור: המקרה של מהגרים בישראל. עבודת גמר לתואר מוסמך, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב (1995), עמ' 7-5, 69-59; גילת בן שטרית, מדיניות דיור בישראל (המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, התשס"ג), עמ' 9-8.
23 סימור ספילרמן, "הורשת נכסים כלכליים – בעלות על דירה". הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 99 (1997). עורך: יעקב קופ, פורסם בדו"ח חברתי-כלכלי שנתי.
24 גונן (ר' הערה 16), עמ' 29.
25 קלוש ולו-יון (ר' הערה 8), עמ' 5;Gonen (ר' הערה 16),עמ' 80; Dadon (ר' הערה 9), עמ' 1.
26 אורן יפתחאל (ר' הערה 7), עמ' 637, 652.
27 ס"ח 2 (להלן: החוק).
28 סעיף 4 לחוק הדיור הציבורי.
29 חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999), התשנ"ט-1999, ס"ח 90. תחילת החוק נדחתה לינואר 2001 והוארכה שוב על ידי חוק ההסדרים. בפועל, חוק הדיור הציבורי אינו ישים כלל.
30 מבצעים כמו "הבית שלי" ו"קנה ביתך".
31 רבינוביץ (ר' הערה 14), עמ' 101, 105.
מודעות פרסומת