המשכנעים בע"מ – רותי לביא

המשכנעים בע"מ
או – איך "משכנעים" קשיש/ה

כיצד הייתם מגיבים, אם הייתם מגלים כי בית חולים משלם בונוס לעובדיו – על שכנוע חולים קשישים/ות להוריש את ביתם לבית החולים? סביר להניח, כי לצד הזעזוע המוסרי המיידי, הייתם שואלים עצמכם: "זה חוקי?".לפי הריח לפחות, זה לא ממש חוקי. אבל, לא מדובר בבית חולים, מדובר במשרד ממשלתי ובחברות ממשלתיות.

ניב חכלילי פרסם השבוע בבלוג שלו-  http://blogs.haaretz.co.il/nivhachlili/165/ – כי האוצר אישר מתן 5 מיליון שקלים לחברות המשכנות של הדיור הציבורי. אבל לא צריך לשמוח. מיליונים אלה לא נועדו ליצירת מענה לחלק מעשרות אלפי מחוסרות/י קורת הגג. מיליונים אלה נועדו להעברת דייירים/ות קשישים/ות של הדיור הציבורי מדירותיהם לדיור המוגן. שימו לב: "כל רכז שטח שיצליח לשכנע קשיש/ה לוותר על הבית ולעבור לדיור המוגן יקבל מענק של 2400 ש"ח, מנהל הסניף יקבל מענק של 800 ש"ח ורכז הכספים ורכז הנכסים יקבלו 400 ש"ח כל אחד." וואלה – חגיגה. תחמנים אלה שמה. ואני לתומי חשבתי, שהחברות המשכנות אמורות לפעול לטובת דיירי/ות הדיור הציבורי. ואם המעבר לדיור המוגן הוא לטובת הקשיש/ה – מדוע יש "לשכנע" ואף לתת מענקים הגדולים יותר מהסיוע בשכר דירה שמקבלת אם חד הורית, על המאמץ האדיר הכרוך ב"שכנוע"? ואם אין זה לטובתו – כיצד הם מעזים להכריח אותם לוותר על דירתם? להכריח – כי צריך להבין. רכז השטח הוא מי שהדייר/ת תלויים בו בכל דבר ודבר. החל בגובה שכר הדירה שהם נדרשות/ים לשלם וכלה בכל תיקון או שיפוץ, המאפשר להם קיום סביר בדירתם. ואם כך, כיצד יעז מי שגם כך מתקשה עקב גילו, להתנגד? הוא מי שמייצג לגביהם את אותה סמכות שבידה נתון גורלם/ן. כלומר, יש כאן מראש יחסי כוח בלתי שווים ותלות מירבית ב"משכנעים", כך שברור לנו עד כמה אובייקטיבית ומתוך שיקול דעת תהיה השתכנעות זו. מה שנכון, כאן אפילו לא צריך לשבור רגליים. לחץ מתון בהחלט יספיק לשכנוע. בהקשרים אחרים נתן החוק את דעתו על כך והוא אוסר כל סוג של יחסי "שכנוע" בין אדם/אישה לבין מי שתלוי/ה בו. כך למשל, בענייני הטרדה מינית ומערכות יחסים בים עובדת/מעביד/ סטודנטית/מרצה וכו'. ובלשון פשוטה – שכנוע זה גם הוא מעין אונס וכפייה ומן הראוי היה שמשרדי הממשלה לא יתנו ידם למהלך בלתי חוקי זה.

את הסיפור המפורט ניתן לקרוא בבלוג הנ"ל אך עדיין ישנם מספר דברים שחשוב להבהירם, כדי שנבין עד כמה מתועבת תוכנית זו, שאותה הגו החברות המשכנות (כן, אלה שנוסדו ואמורות לפעול לטובת הדיירים/ות) ואישרו ברוב אושר משרדי השיכון והאוצר.

חשוב להבין, כי אותה מגמה נמשכת של ייבוש אלים של הדיור הציבורי מאיימת גם על החברות המשכנות, שדיור זה הוא הצדקת קיומן. ומה לעשות, שמנכ"ל רוצה להמשיך להיות מנכ"ל, במשכורת הגבוהה של מנכ"ל, והסמנכ"ל רוצה להיות סמנכ"ל וכן הלאה. אז מה עושים? כמובן, יזמות. תקציבן של החברות המשכנות נבנה על דמי ניהול. סכום מסויים לכל דייר/ת שהם מטפלים בהם. לצד הדירות הציבוריות, יש להם גם תחום נוסף של מקבצי דיור מוגן. אז למה לא ליזום הרחבת תחום זה ולהרוויח ממנו? בעיקר, שדיירי/ות הדיור המוגן, הקשישים/ות – נוחים יותר לטיפול, אינם עושים בעיות כיוון שהם תלויים עוד יותר בחברה. ואם אכן הרחבת תחום הדיור המוגן אינה לטובת הדיירים אלא לטובת בעלי התפקידים בחברות המשכנות, המעוניינים לשמור על כוחם ועל משכורתם – יש כאן בעליל ניגוד אינטרסים חמור. כדאי להזכיר, כי במסגרת המאבק הנמשך יחד עם דיירות הדיור הציבורי נתקלנו במספר מקרים, בהם הפתרון היחיד שהוצע לנשים בגילאי 55-60, שהיו מחוסרות קורת גג או שאוימו בפינוי מדירתן, היה מעבר לדיור המוגן. יותר מכך, מהלך זה הוא שלב נוסף בייבוש הדיור הציבורי על ידי הוצאת א-נשים מביתן. כלומר, אותו משרד שיכון המתגאה במאמציו לשיקום הדיור הציבורי, מפעיל למעשה מדיניות שמעולם לא החליטה עליה הכנסת ויוצר עובדות בשטח בדרך בלתי דמוקרטית בעליל.

חשוב גם לזכור, כי יש היום עשרות אלפים מחוסרי קורת גג, ובתוכם א-נשים נכים וחולים, שחסרות להן מספר שנים כדי להיות מוכרים כ"קשישים/ות". אלה אינם מוכרים כזכאים על ידי משרד השיכון. אם אכן ישנן דירות פנויות בדיור המוגן, מדוע לא מוצעות להם/ן דירות אלה במקום להעביר את מי שכבר יש להם קורת גג, בה הם/ן חיים/ות עשרות שנים והיא ביתם.  כמו כן, מקבצי הדיור המוגן הציבורי אינם מפוזרים בכל הערים, כך שיכולת הדייר/ת לבחור במקום מגורים הקרוב למשפחתו ולקהילה התומכת שלו קטנים הרבה יותר. עקרון זה של השארות בקהילה התומכת חיוני לכל קהילה מוחלשת ואחת על כמה וכמה לקשישים/ות הזקוקים לעתים לעזרה יום-יומית ולקשר חברתי.

משרד השיכון והחברות המשכנות מתעלמים במזיד גם מהעובדה, כי המעבר לדיור מוגן משמעו גם ויתור על אותה זכות בן ממשיך, שמשמעה יכולת המוחלשים/ות לדאוג לבסיס כלשהו של עתיד לילדיהם. אל נשכח, כי אותם קשישים/ות שלמו במשך עשרות שנים שכר דירה. למעשה, ברוב המקרים הסכום ששלמו אף גבוה מערך אותה דירה, שהיא בדרך כלל מוזנחת. אין הן חיים על נדבת המדינה – כיוון ששלמו כל חייהם על זכותם על הדירה. אותה דירה, שכנראה במכוון מושארת במצבה המוזנח, כדי "לעודד" ו"לשכנע" עוד יותר את הויתור עליה. התעלמות זו מזכות המוקנית בחוק, של בן ממשיך, אף עומדת על גבול הבלתי חוקי. היא אף עלולה להעמיד את הדייר/ת בין הפטיש והסדן. בין אותו רכז שטח, שמתפקד לעתים קרובות כאלוהים קובע גורלות לבין משפחה שאבדה זכויותיה וליצור קרע באותה קשר משפחתי, שהוא כל כך חשוב בגילאים המבוגרים.

כמו תמיד, מנהלת ממשלת ישראל את מלחמתה במוחלשים/ות  בדרכים בלתי נראות. יבורך ניב חכלילי, הנמנה בין אלה שמן הראוי שינתן להם פרס יקיר ישראל לדיור הציבורי, שחשף גם זאת. כרגע, מדובר בפיילוט, ניסוי. כמו שנעשה בתוכנית ויסקונסין הידועה לשמצה, שגם עליה הוציא האוצר סכומים עצומים, שיכלו לאפשר לא-נשים שכר הוגן ומשרות. צריך לעצור את זה. עכשיו. אנחנו – שקיום זכויות הבסיס הוא חובתה הראשונית של המדינה לגבינו. אנחנו –  שמאמינות בסולידריות, ככלי חיוני  לשינוי הנדרש. אותו שינוי שיאפשר קיום בכבוד ותחת קורת גג בטוחה בכל גיל. – אנחנו צריכות לקום ולזעוק: יש גבול לרוע, יש גבול להתחכמות. אנחנו צריכים לעצור את אותה מלחמה שמנהלת הממשלה שוב ושוב נגד אזרחיה שלה. מתוך אותה אמונה, שהממשלה היא החייבת והאזרחים הם הזכאים – אני קוראת לכולם/ן לקום ולהגיד די.

מענק לעובדי החברות המשכנות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s