למה צריך בית דין עממי לדיור ציבורי \ יורם שורק

אם ביליתם את חופשתכם האחרונה באחד המלונות היוקרתיים של ת"א יתכן שא"ע, חדרנית שעושה בכל יום את הדרך מרמלה לעבודה מפרכת, ניקתה אחריכם את החדר. א"ע משתכרת כ-3,000 שקלים בחודש ומבחינת הרשויות סכום זה בתוספת הפנסיה בסך 2,100 שקלים של בעלה שוללת מהם זכאות לדיור ציבורי, אחרי החגים הם צפויים לקבל צו פינוי מביתם.

הצלחתה הגדולה של האידאולוגיה הנאו-ליברלית היא ביצירת דימוי ציבורי לנזקקים לרשת הביטחון החברתית כבטלנים חסרי אחריות המעדיפים לחיות על חשבון משלם המיסים.  באווירה ציבורית כזו א"ע וחברותיה חשודות תמידיות, הנאלצות להופיע מול הרשויות כקבצניות שיש לחקור אם הן אכן "מסכנות למהדרין" הראויות לנדבה שתמלא זמנית את המקרר הריק המיתולוגי .

הרשות השופטת לא תעזור לא"ע ולשכמותה. כל עוד אין בפעולות משרד השיכון חריגה מהנהלים שקבעה המערכת לעצמה הכל בסדר: יש קריטריונים, א"ע לא עומדת בהם ומרגע שכך נקבע היא נחשבת "פולשת" בבית בו בילתה את רוב חייה וגידלה את ילדיה. התואר "פולש" אגב חביב במיוחד על נציגי הרשויות, מרגע שנעשה בו שימוש מתקבע לאדם דימוי של נוכל המנסה להשתלט בעורמה על נדל"ן. בפועל אותם "פולשים" הם לרוב אנשים שנשארים באותה דירה בה גרו מאז ומעולם או שהיא התחנה האפשרית האחרונה לפני הספסל בגן הציבורי. בית המשפט יבדוק אם צו הפינוי הוצא בהתאם לתקנות אבל לא יבקש לעולם לדעת לאן תתפנה א"ע? מי קבע את הקריטריונים לפיהם אין היא זכאית לגור בביתה? או מי מרוויח ממדיניות זו של הפיכת אנשים עניים לדרי רחוב?

כדי לשאול את השאלות האלו נדרש בית דין שאינו חלק מהמערכת.

ביום רביעי האחרון התקיים אירוע שהוא ציון דרך חשוב במאבק החברתי בישראל. ביום זה התכנס "בית דין עממי" ושפט את מחריבי הדיור הציבורי. נפגעות ונפגעי המדיניות הופיעו לראשונה לא כמבקשי רחמים ולא כנאשמים אלא כעדים וכתובעים המבססים כתב אישום נגד מערכת שרמסה את כבודם ושללה מהם צלם אנוש בכך שהסירה את מעצמה אחריות ומהשכבות המוחלשות את רשת הביטחון המינימאלית של קורת גג.

ממשלת ישראל אישרה את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" ובה, בסעיף 25 נקבע  כי " כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אלמנות, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו."."הזכות לשיכון" של נכים, קשישים ומשפחות המתקיימות על שכר המינימום היא  הדיור ציבורי: מאגר דירות ששכר הדירה בו מותאם ליכולת התשלום של דייריו. מזה כשלושה עשורים מתנערת המדינה מהתחייבויות כלפי אזרחיה וכלפי החוק הבינלאומי ומייבשת את המערכת הזו. הדירות מתפוררות מזקנה והזנחה, אין בניה או רכישה של דירות ציבוריות חדשות ותור הממתינים הולך ומתארך. במצב זה הופך כל פקיד במשרד השיכון או בעמידר לשליט אבסולוטי שבכוחו לגזור גורלם של המשחרים לפתח משרדו. כך מצטברות עדויות על התעמרות, על יחס מבזה ומשפיל, על מניעת אינפורמציה חיונית ועל שרירות לב של מי שאמורים היו להיות משרתי ציבור.

השיטה הזו הופכת אזרחים לקורבנות ומצפה מהם להיות שקופים, אילמים וצייתנים. הם מקבלים מספר המציין מקום וירטואלי בתור ממתינים שאינו מתקדם לעולם, הודעת חוב שאין בצידה פירוט המאפשר הבנה או ערעור או פשוט התעלמות מבקשות לתיקונים דחופים כולל תיקונים של פגמים מסכני חיים במערכת החשמל, רטיבות ועובש בקירות או אי התאמה לצרכיהם של נכים וקשישים. אין מי שטורח להסביר להם את זכויותיהם החוקיות או לטפל בתלונות ושותפיהם לתור מהווים תזכורת מתמדת לכך שלא כדאי להסתבך עם המערכת.  במצב כזה מתפוררת הסולידריות: היריב  המידי אינו משרד השיכון, החברה המשכנת  או הממשלה אלא מי שנמצא מקום אחד מעליך באותו תור ממתינים אינסופי. כך המערכת אוהבת את הנזקקים: איש איש לגורלו ולשרירות החלטתם של פקידים.  באווירת פחד ובדידות זו נמנעים הנזקקים גם מבקשות להטבות להן הם זכאים על פי דין: דוגמה אכזרית במיוחד לכך הן אמהות חד הוריות חסרות דיור הנתונות לאיום של הוצאת הילדים מחזקתן. מי שנעזרת בחברה או קרובת משפחה להלין ילד הופכת "אמא מזניחה"  והרשויות שאמורות היו להיות כתובת לסיוע חיוני הופכות לאויב שיש להתחמק ממנו. ביום רביעי תוכלו לפגוש אולי את  גברת ד' מרחובות, סבתא המגדלת לבדה את נכדה. במשך שנים עבדה ד' כמטפלת בקשישים, גידלה את הילד בדירת עמידר קטנה וזכתה לשבחי המערכת. עד שהתגרשה מבעלה אך נאלצה להמשיך ולחיות איתו שכן אין ברחובות דיור ציבורי פנוי. האווירה בבית הפכה בלתי אפשרית ופוגענית לילד, אבל המצוקה לא החישה סיוע – להיפך. משתבעה דיור ציבורי הפכה א"ד שהספיקה כבר לגדל ילדים  מינקות לבגרות, ל"חסרת כישורי הורות"  והופיעה דרישה בהולה להוצאת הילד מהבית בנימוק שהילד "מפנים מודלים לא ראויים".

ד' לא לבד, סיפורים על איומים מרומזים  או ומפורשים מצד פקידות סעד חוזרים כמעט אצל כל אם חסרת דיור, רובן רואות זאת כאסון פרטי ומנתקות מגע עם הרשויות. להתמודדות עם טקטיקה כזו נדרשת התארגנות ויצירת רשת של תמיכה הדדית. רק העלאה למודעות הציבור כי מאות אלפים בישראל נמצאים מרחק תאונה, מחלה או פיטורין מלהפוך "מודלים לא ראויים" לילדיהם עשויה לשנות את המדיניות. ביום רביעי ניתנה לד' ולחברותיה הזדמנות להתאחד, ללמוד זו מזו ולהגיד בקול צלול כי מי שמציב מודלים לא ראויים הם רשויות השלטון של מדינת ישראל. שהרדיפה, ההתעלמות וההתעללות אינן בעיה אישית אלא מדיניות מכוונת. לא חסרי הדיור צריכים להוכיח כי הם זקוקים לקירות ולגג אלא משרדי השיכון והאוצר הם אלו שצריכים לתת דין וחשבון על המיליארדים שהתקבלו ממכירת נכסי הדיור הציבורי ובוזבזו ועל יחסם לאנשים שהם נבחרו לשרת. כשהמערכת אינה יכולה לספק צדק לדיירים יש מקום למערכת צדק חלופית, שמחזירה לאנשים את צלם האנוש והכבוד העצמי. ביום רביעי חזינו במערכת חלופית שלא מעמידה לדין דיירות שהתנגדו לפינו או פלשו לדירה כדי שהילדים שלהן לא ישנו ברחוב, אלא את השרים שששלחו אותן לחיות בגנים ציבוריים.

יורם שורק הוא פעיל בצוות דיור ציבורי

פולי בן עמי מוסרת את עדותה בפני שופטי בית הדין העממי | צילום: יותם רונן - אקטיבסטילס

אם שנאבקת על פתרון דיור מוסרת את עדותה בפני שופטי בית הדין העממי | צילום: יותם רונן – אקטיבסטילס

 

 

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“למה צריך בית דין עממי לדיור ציבורי \ יורם שורק

  1. פינגבק: משתמש אנונימי (לא מזוהה)·

  2. פינגבק: מאבק הדיור הציבורי·

  3. פינגבק: Зачем нужен народный суд по вопрсам социального жилья? | מאבק הדיור הציבורי·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s