האישה שגרה בחדר מדרגות \ NRG

פני המצוקה: האישה שגרה בחדר מדרגות

כך נראים חייה של פאני קיבו, מחוסרת דיור בבאר שבע: "לפעמים אני ישנה במקלטים, בספסלים, או בכורסא שזרוקה בכניסה לבית של החבר בשכונה ג'. זה לא ממש לישון כי בבוקר אנשים באים ומציקים, ילדים צוחקים עליי. אז אני צריכה לברוח מהר"

דני בלר | 1/9/2012

מפה: http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/400/121.html

בירת ההזדמנויות של ישראל? באר שבע? בשבוע בו עולה לאוויר תשדיר טלוויזיוני המציג משפחה ישראלית מהמעמד הבינוני, אשר מספרת כמה טוב לה וכמה הכנסתה גדלה, יש כאלה, בבאר שבע, שאין להם לא מה לאכול ולא איפה לישון. הנה, פאני קיבו, בת 33, חולה במחלת הנפילה. היא נאלצה לעזוב את עיר מגוריה בנהריה על מנת להתרחק ממציאות חיים אלימה. הבן שלה, כיום בן 11, נלקח למשפחת אומנה. "לא יכולתי להישאר בעיר מגוריי בצפון, כי פחדתי מבעלי לשעבר. באתי לבאר שבע, בשביל להשתקם.

"אבל פה, החיים עוד יותר קשים. אין לי איפה לישון, איפה להתקלח, איפה להיות. אני חיה מקצבה, שלא מספיקה לכלום וגם אם היה לי מספיק לשכור דירה, בעלי הדירות רוצים צ'קים ולי אין צ'קים או אפשרות להוציא צ'קים".

פאני קיבו דיור ציבורי

פאני קיבו | צילום: דודו גרינשפן

פאני הגיעה לבירת הנגב לפני שנתיים, בעקבות ידיד שגר כאן. היא הכירה פה קצת אנשים ורצתה לעזוב את המציאות הקשה של נהריה, בה התגוררה. "כשהיה לי ילד, הייתי זכאית לדיור ובנהריה גרתי בדירה של 'עמיגור'. ברגע שהילד נלקח לאומנה, כי לא יכולתי לטפל בו יותר, בגלל שאין לי עבודה, אז איבדתי את הזכאות.

"אם אני נשארת בנהריה, אני יכולה אולי לגור בדירה, אבל אני לא יכולה לחיות שם. אני מפחדת. עברתי טראומה ואני לא יכולה להתקרב אפילו לעיר הזאת. הייתי צריכה לעזוב משם מהר ומה לעשות, לא יכולתי לסגור את העניינים עם הדירה כמו שצריך. נשארתי חייבת חשמל, מים, הוצאות, כי לא היה לי במה לשלם וגם לא יכולתי להמשיך שם, מפחד שמשהו יקרה".

לפני שנתיים היא הכירה בחור באר-שבעי, עמו היא מנסה לשקם את חייה. "חשבתי שיהיה טוב יותר כאן, אבל מאוד קשה. אני לא יכולה להיות אצל החבר שלי. גם לו אין בדיוק איפה להיות והמשפחה שלו לא רוצה אותו איתי. אז הם נותנים לי להיכנס מדי פעם הביתה לאכול, אבל בערב אני צריכה לדאוג לעצמי.

"לפעמים, חברה נותנת לי לישון אצלה, כשיש אפשרות, אבל לפעמים, אני ישנה במקלטים, בספסלים או בכורסא שזרוקה בכניסה לבית של החבר בשכונה ג'. זה לא ממש לישון, כי אנשים באים ומציקים, ילדים צוחקים עליי, בבוקר אני צריכה לברוח מהר".

צילום: דודו גרינשפן

פאני קיבו על ספה בכניסה לבניין. "בכל מקום רוצים ערבים ומסמכים" צילום: דודו גרינשפן
"היום כל אחד דואג לעצמו"

אם פעם היו בישראל רשתות ביטחון שמנעו את הנפילה של מי שהורע מצבם, היום מדובר בקריסה של מיעוטי היכולת, שנותרו חסרי הגנות. פאני מספרת, שלא משנה מה היא עושה, אין לה סיכוי לשנות את החיים שלה:
"אני יודעת שיש חדרים להשכרה בבתים, מקום לשים את הראש. אבל גם את זה אני לא יכולה לסדר לעצמי.

היום כשאתה בא לבעל דירה, הוא רוצה ביטחונות, ערבים, הכל זה חתימות ומסמכים. היום כל אחד דואג לעצמו.
"אז אני באה לדירה, הוא מבקש ממני צ'קים מראש. אני לא עובדת, אז הבנק לא נותן לי צ'קים. בשום מקום לא מוכנים שתשלם להם מדי חודש. מהקצבה שלי אני יכולה אולי לשלם על חדר, אבל לא מוכנים לשמוע אותי אפילו. הכי גרוע, שאין לך למי לפנות, עם מי לדבר.

"פניתי למשרד השיכון, עם כל הניירת שלי. הסברתי להם מה קרה ושאני לא יכולה לגור בנהריה. הם ביקשו ממני להביא שוב מסמכים וחשבתי שלא רוצים לעזור לי, כי לא הספקתי לסגור את העניינים כשעזבתי את הבית הקודם, אבל הפקידה הסבירה לי שזה לא קשור. פה, בבאר שבע, אף אחד לא רוצה לדבר איתי על בית. אפילו על חדר, רוצים פה צ'קים וערבים, אין רחמים על מי שאין לו.

צילום: דודו גרינשפן

פאני קיבו. אין תקווה צילום: דודו גרינשפן

"אז אני ישנה ברחוב, מתקלחת איפה שניתן. לפעמים, אני נכנסת למקלטים לישון, בתקווה שלא יתפסו אותי. ככה כל לילה מחדש. גם האימא של החבר לא רוצה לשמוע ממני, כי אני חיה ברחוב, כאילו שזאת אשמתי שנפלתי למצב הזה. אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש מה שאני מרגישה ולעבור את מה שאני עוברת. כל מה שאני חולמת עליו, זה מקום להניח את הראש".

מה שהכי מפחיד את פאני קיבו, זה להגיע לחורף כדיירת רחוב וגם הדיבורים על עוד מלחמה. בקיץ עוד איך שהוא אפשר להיות בחוץ, בחורף הבאר-שבעי הקר (אשר בשנים האחרונות גם מלווה בסבבי הפגזות), מאוד קשה לשרוד.

"אני חולה. המצב הזה לא עוזר לי. מקום להניח בו את הראש זה אולי צעד ראשון לשקם את עצמי. אבל, מי רוצה בכלל דיירת רחוב. אתה מבין למה אנחנו נופלים? זה ממש מפחיד כי אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שאולי הרשויות יגלו קצת רחמים".

בינתיים, נכון לשבוע זה, פאני מבלה את יומה ברחוב. בשעות הערב, כשכל השכנים ספונים בבתיהם, היא עולה לישון על ספה מרופטת בכניסה לאחד הבניינים הישנים והמוזנחים של שכונה ג'. זאת, בתקווה שלא ייקרה לה כלום במהלך הלילה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s