אלעד זמיר בפוסט מרגש

Elad Zamir כותב כך:

"ארבע שעות צעדנו בין זירות הפשע, פקדנו את האחראים להרס הדיור הציבורי, להרס חייהן של מאות אלפי משפחות, למותם האיטי בחוסר כל ובחולי של המוני מפונים ומגורשים ודרי רחוב. באנו לקריית הממשלה ולמשרד השיכון, לביטוח הלאומי, למשרדי עמידר וזעקנו: כולנו עם משה סילמן! העם דורש דיור ציבורי! לא לממשלה של טייקונים! ביבי, שטייניץ, אטיאס – הביתה עוד הלילה!

הלכנו על האיילון והנהגים הריעו לנו וצפרו. נהגי רכבת האטו וצפרו גם הם. הלילה לא נשמעו השקרים הרגילים: זה לא חשוב. זה לא קשור אליי. בישראל אנשים לא מתים ברעב, אין עניים, אין חסרי בית, אין אנשים שחיים על הסף, בהשפלה מתמדת, מקווים לשרוד, מתחננים לפירורים ממעבידים ומפקידים. וחשוב מכל, השקר הגדול מכל לא נשמע הלילה: אין מה לעשות. את החוכמה הזו, שהמציא השלטון ההורס, החומס, המנוול והמושחת של מדינת ישראל, איש לא השמיע.

רק יממה חלפה מאז הצית עצמו משה סילמן ברחוב קפלן, לעיני אלפי מפגינים, בניסיון התאבדות שלווה בהסבר ברור, בכתב האשמה חריף: האשמים הם הממשלה, משרד השיכון, חברת עמידר, השר אטיאס, ובמיוחד – ביבי ושטייניץ הנבלות (כך כתוב במכתב, אך לא בגרסה המצונזרת ב"ישראל היום", ה"פראבדה" של ההון-שלטון). הוא הזכיר לכולם שהממשלה ובעלי בריתה הטייקונים והקבלנים, הם אויביו המובהקים של הציבור, של העם כולו. אלה הם האנשים שדחפו מאות אנשים להתאבד, ומאות אלפי אנשים לאבד את התקווה לחיים טובים יותר, לאבד את האמונה בערכי השוויון והצדק, ובכוחם של בני האדם, ההמונים, האנשים בעלי הלב, לקום יחד ולנער מעליהם את הנבלים והפושעים שמושלים בהם.

ללילה אחד לפחות, נראה היה שהאמונה הזו לא רק חיה וקיימת, אלא קמה ולובשת חיים חדשים. לא הפעילות מהשכונות נפגעי הדיור הציבורי, לא הפעילים שמלווים אותם יום-יום במאבק על הבית, לא הפעילות של רוטשילד ולא של לוינסקי, לא הפעילים הרדיקליים ולא המהססים, וגם לא אדם אחד שראינו, שחסמנו את דרכו, שקראנו לו להשמיע את הכאב והכעס שלו – אף אחד לא העיז לומר לנו לא – לא, זה לא נכון; לא – זה לא חשוב; לא, זה לא נוגע לי; לא – אין מה לעשות. הלילה אנשים רבים מאוד מאמינים שיש מה לעשות, שאפשר לשים קץ למדיניות הזו, לעוני המנוול ולנוולות השלטת, וחייבים לעשות זאת. למען כולנו, למען החברה כולה, תמיד – אבל קודם כל, למען אלה שאינם יכולים לעמוד לבדם. אחרת, אין לנו לא תקווה, לא אמונה, לא צדק, ולא עתיד.

אם באמת כך היה הלילה – כך חייב להיות מחר. כך כל יום, עד ששלטון הניצול וההרס, הפחד והמוות – ייפול, ולא יקום עוד.

ותודה לאנשים שהם אור מתמיד בחשכה הזו, בצוות הדיור הציבורי, כי לולא הם לא הייתה לנו אלא מבוכה למלא בה את החור שנפער בלב".

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s