מכתב למשה סילמן וסיכום שנה של מאבק על הדיור הציבורי

בחודש מרץ אדם בשם משה סילמן הגיב לפוסט שכתבתי בבלוג הדיור הציבורי. כך הוא כתב "גם אני זקוק לסיוע בשכר דירה, או בדיור ציבורי, עקב עיקול של הביטוח הלאומי, שלא כחוק, עסקי קרסו, איבדתי הכל, בית, חסכונות, ביטוחי חיים, הכל, ובית המשפט לא מעניין אותו, ביולי 2011 עברתי אירוע מוחי,ומאז אני לא עובד ,אני חי מקצבת הכנסה של 1800 ש"ח בחדש , עמידר לא רוצה לסייע לי , מהסיבה שהיה לי בית בעבר לכן אני לא זכאי , אף על פי שעיקלו אותו . אני מרגיש שהמדינה רוצה להרוג אותי, הייתי שלוש שנים בסדיר, מילואים עד גיל 46, אני צריך כנראה לעשות את מה שהמדינה רוצה מאוד, וזה למות, אין תיקווה".

פניתי אליו חזרה באימייל ואחר כך דיברנו בטלפון. האדם איתו דיברתי נשמע מבוגר, אינטליגנט, ישר, שום דבר מהסטריאוטיפים שחינכו אותנו להדביק לעניים. הוא היה מיואש, זה כן. מאוד מיואש. רציתי לעזור לו ולא יכולתי לעשות שום דבר מלבד להקשיב. לא יכולתי לספק לו דיור, לא יכולתי למצוא לו עבודה (קשה למצוא עבודה בגיל 58), לא יכולתי לספק לו חיים בכבוד ובטח שלא יכולתי לתקן את כל העוולות שעשו לו ביטוח לאומי ומערכת המשפט. אז הקשבתי. הקשבתי להיסטוריה הבירוקרטית של משה סילמן. לשמונים מדורי הגהנום שהעבירו אותו במוסדות שאמורים לתת פתרונות למצוקות שלו.

קודם הגיע החוב שצבר לביטוח לאומי, בגינו הוצאה לפועל עיקלו לו רכוש, אחר כך קריסת העסק, וכאילו זה לא מספיק פקד אותו אירוע מוחי, בהמשך עיקלו לו את הבית ואחר כך את הדירה של אימא שלו. משה מצא את עצמו מובטל, חסר בית, חסר כל. ועדות משרד השיכון קבעו שאינו זכאי לדיור ציבורי או לסיוע בדיור למרות נכותו. בכל מקום אנו שומעים את זעקתם של אנשים, נשים חד-הוריות, משפחות עניות, מובטלים בחובות, שההוצאה לפועל ממהרת לרמוס ומשרד השיכון לא מהסס להשליך לרחוב. הקשבתי לסיפור עצוב על אדם שהמדינה הרסה אותו. שהוא לא רואה יותר שום סיבה לחיות. כשהשיחה הסתיימה חשבתי מה אני יכולה לעשות- ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות. למשה סילמן עיקלו את הכל, דרכו עליו, ואין לו בית. הוא לא זכאי לדיור ציבורי. למה הוא לא זכאי? כי אין מספיק דירות. למה אין מספיק דירות? כי המדינה לא בונה דירות ומוכרת את המעט שנותרו. למה המדינה לא בונה דירות? כי לא אכפת לה מהאזרחים. זו האמת העצובה. לחלקנו לוקח זמן לעכל אותה. אבל אלה הם פני הדברים. זה לא משנה אם אתה ימני או שמאלני, זה לא משנה אם עשית צבא או לא עשית צבא- לממשלה שלך לא אכפת ממך, גם את גלגל ההצלה האחרון הזה, מעט הביטחון שאדם צריך כדי לשרוד היא לא מוכנה לספק לאזרחים. לממשלה לא אכפת שתמות ברחוב. למעשה בכל שנה מתים עשרות אנשים ברחוב ורבים נוספים מתאבדים על רקע מצוקת דיור ומצוקה כלכלית.

כשפתחתי את הבלוג של מאבק הדיור הציבורי רציתי שהוא יהיה בית למאבק הזה, רציתי שכל נפגעי הדיור הציבורי יוכלו לראות שיש מאבק ארצי, שהם לא לבד, שהם יכולים להצטרף. רציתי שהוא יהיה בית למאבק שלו הקדשתי את רב שעות הערות שלי בשנה האחרונה. מאבק שלוקחים בו חלק עשרות פעילים מחויבים. מאבק שנראה שמרגע שנכנסים אליו אין דרך חזרה, כי אחרי שצפית בפינוי אחד של משפחה מדיור ציבורי,  אתה כבר לא יכול להביט על שוטר ולראות בו אדם שמגן עליך. אחרי שקראת פעם אחת פרוטוקול של דיון בכנסת בו דנים חברי הכנסת בשאלה לאן נעלמו מיליארדי שקלים שהיו מיועדים לדיור הציבורי ולאף אחד אין תשובה ברורה לתת עליה – אתה מבין שליושבים בממשלה באמת ובתמים לא אכפת ממך, שהם אפילו לא מרגישים צורך לספק הסברים להתנהלות שערוייתית. שהם סומכים על זה שאף אזרח לא בודק מה הם עושים ושאף אחד לא מבין על מה הם מדברים. הם סומכים על זה שרק מי שנמצא בקרקעית של הקרקעית מכיר את הפנים המאוד מכוערות של המדינה, והשאר אינם מודעים לזה או מפחדים לאבד את המעט שיש להם. זה רק ביטוי אחד של הפנים המכוערות שלה שאני מכירה, ומשה סילמן זכה להכיר עוד הרבה ביטויים אחרים. חלק מהפעילים שפוגשים את המציאות העגומה הזו עוברים מסלול רדיקליזציה מהיר. פתאום החוק לא נתפס כמה שמגן עליך ומשרת אותך ולכן גם לעבור עליו לא נשמע יותר כפעולה לא לגיטימית.

זמן קצר אחרי פתיחת הבלוג של מאבק הדיור הציבורי גל אדיר של הודעות שהתקבלו בבלוג התחיל למלא את תיבת האימייל שלי. הסיפורים היו חלקם קשים וחלקם עוד יותר קשים. מרבית הסיפורים לא נוגעים לדיור הציבורי לבדו, חלק מהפונים סובלים גם מהעדר פתרונות מצד משרד הרווחה, חלק סובלים ממחלות ונדרשים לממן תרופות שאינם יכולים להרשות לעצמם, וחלק מנהלים מאבק אין סופי נגד ביטוח לאומי. במקביל פעילים חברתיים וארגונים העבירו אלינו עוד ועוד מקרים דחופים של צווי פינוי מדיור ציבורי. העבירו אלינו כי להם לא היה מה לעשות עם זה, וגם לנו לא הייתה אפשרות לתת פתרונות אמיתיים. מי שאינו זכאי אינו זכאי. מי שממתין בתור ממתין בתור. מי שנמנע הפינוי שלו היום, אולי ינסו שוב לפנות אותו מחר. השנה הזו הייתה עבור הפעילים במאבק הדיור הציבורי שנה של טירוף מוחלט. שנה של ניסיון לעשות את הבלתי האפשרי. מצד אחד להיות לצד האנשים שנאבקים יום יום בשיניים על מה שעבור אחרים הוא ברור מאליו, לראות מה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי לסייע להם- לשבת בכניסה לעמידר ולסרב לעזוב עד שיימצא לאדם פתרון, להפציץ את עמידר במבול של פקסים וטלפונים, לפעמים גם פשוט להקשיב. מצד שני להמשיך לתחזק מאבק ארצי ועקרוני לדיור ציבורי- להפגין מול הבית של אטיאס, להפגין מול קריית הממשלה, להגיע לפגישות עם חברי כנסת, לנסות לגייס פעילים נוספים למאבק, לקיים הרצאות, להפיץ מידע באנטרנט, לנסות לעלות את המאבק על סדר היום התקשורתי. מצד שלישי- לא לפעול רק במאבק של הדיור הציבורי, להגיע לעוד מאבקים, לנסות לייצר חיבורים בין מאבקים, לנסות לשנות את סדר העדיפויות של ההמון הצועד בתל אביב. ולא הצלחנו לעשות את הבלתי אפשרי. גם אם צמצמנו את שעות השינה, והפסקנו לקרוא ספרים או לצפות בסרטים, לא הצלחנו. אלפי זכאים ממתינים בישראל לדיור ציבורי. אלפים נוספים לא-זכאים כמו משה סילמן זקוקים גם הם בדחיפות לדיור ציבורי, שאמור להיות הביטחון האחרון שלהם. מספרם של כל הפעילים לדיור ציבורי בכל הצוותים והארגונים לא עולה להערכתי על מאתיים. יש הרבה דברים שהצלחנו להשיג השנה, אבל במשימה הגדולה נכשלנו, זה גדול עלינו. לא יכולנו לנצח. לא היו בסביבה מספיק עובדים סוציאלים ובעלי מקצוע, וגם לאלה שהיו המדינה נתנה מעט מאוד כלים, ובהרבה מקרים גם הם כמונו, עומדים חסרי אונים מול האנשים שהיושבים בממשלה הפקירו לטובת מקורביהם. אנחנו לא יכולים להחליף את הדיור הציבורי או את הרווחה. אנחנו יכולים רק לדרוש דיור ציבורי ורווחה. וזה אף פעם לא מספיק.

אני חוזרת רגע למשה סילמן, אדם ישר ואינטליגנט בהתרשמות שלי, שלא השתהתי מספיק על הזעקה שלו לעזרה, שדיברתי איתו פעמים בודדות בטלפון ולא עשיתי יותר מזה. שלא עשיתי מספיק בשביל למנוע את מה שהוא הודיע במשך חודשים שהוא יעשה בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. זעקה ועוד זעקה ועוד זעקה בין עוד ועוד זעקות של עוד ועוד אנשים במצוקה. אם חד הורית בבאר שבע עם ילדיה ברחוב, אישה עיוורת בחדרה מפונה גם היא מביתה, אם חד הורית מאבדת את הקיצבה שלה כי היא הכירה גבר, בדיוק כשקשיש בן שמונים וחמש מקבל צו פינוי גמיש. והמדינה אטומה. אין קול ואין עונה. אנשים נדחקים עד הקצה. אמר לי לא מזמן חבר למאבק שהמחדל של הדיור הציבורי הוא פצצה מתקתקת. אולי הוא צודק.

היום הייתי גם אני בהפגנה בתל אביב. מרחוק ראינו ענן. מישהו אמר שזה גז מדמיע. התקדמנו לראות מה קרה. אמרו שמשהו נדלק. אמרו שמישהו הצית את עצמו. אף אחד לא היה בטוח מה נכון ומה קרה. וכשהיינו בטוחים עדין לא לגמרי הבנו או שסרבנו להאמין והמשכנו לצעוק את הסיסמאות של ההפגנה. ואז כבר בדרך לאיכילוב כשחברה הראתה לי את המכתב ראיתי את השם שלך, משה סילמן. הייתה לי לרגע סחרחורת וכשהיא נפסקה ירדו לי דמעות.

משה, אני מבקשת ממך סליחה שלא עשיתי יותר. שלא שמעתי מספיק את הזעקה.

גם אמצעי התקשורת חייבים לנו סליחה על שהם העדיפו בכל מצב ובכל מקרה לצלם את מי שהם הכתירו להיות מנהיגי המחאה, לדון בסגנון הלבוש שלהם, לבקש את תגובתם לכאב של אחרים, לסקר את ועידות ההון שבהם מעמידים אותם למשפט, וכמעט אף פעם לא אותך, ולא את שאר האנשים שנרמסו עד עפר, אלה שזקוקים יותר מכל אחד אחר לכח הציבורי והפוליטי שהתקשורת יכולה לתת. אלה שמנהיגים יום יום מאבק הישרדות קשה, והעיתונאים לא רואים בהם מנהיגים ראויים. וכנראה שאין זה מקרי שאלה שיכלו לחשוף את הצד המכוער ביותר של המדינה, הם גם אלה שצריכים לפגוע בעצמם כדי שקולם יישמע.

המאבק של משה היה מאבק אישי וגם מאבק פוליטי. מאבק לקורת גג עבור עצמו ומאבק לקורת גג כזכות יסוד. מאבק נגד מה שביטוח לאומי העבירו אותו ונגד האלימות שמופעלת על אזרחים רבים בידי המוסד שאמור לספק להם ביטחון. ולכן למרות שזה מרגיש קצת אגרסיבי לתרגם מיד את הכאב וההלם לפעילות, אני חושבת שבמקרה הזה זה דווקא הדבר הנכון לעשות. משה מסיים את המכתב שלו בסירוב להיות חסר בית, רגע לפני שהוא נזרק לרחוב, ואז הוא מצית את עצמו. ברגעים אלה הוא נאבק על חייו, ובמקביל לתפילה לשלומו, צריך להשמיע עכשיו צעקה בכל הכח.

היום (ראשון) נתכנס מול משרד השיכון ונדרוש דיור ציבורי, הכרה בקורת גג כזכות יסוד, שקיפות והגינות בהתנהלות מוסדות השלטון
קרית הממשלה – רחוב קפלן פינת דרך בגין בשעה 20:00

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“מכתב למשה סילמן וסיכום שנה של מאבק על הדיור הציבורי

  1. אני מסכים שעלות המחיה בישראל והדיור יקרים להחריד, אבל חשבת פעם מה היה קורה אילו היה בארץ דיור ציבורי, אולי היינו מקבלים הרבה יותר שכונות שיכונים ועוני? הנחרצות הזאת לגבי הפתרון הכלכלי הנכון והכנסת המקרה של משה סילמן לקלחת קצת…"פוגמות באיכות הטיעונים".

    • הי יונה,

      כמובן שחשבנו, חשבנו אפילו לעומק ונעזרנו גם בידע וניסיון של אחרים (אנשים מכל מיני תחומים: עבודה סוציאלית, כלכלה, תכנון עירוני). התופעה של יצירת גטאות היא משהו שאפשר בהחלט להמנע ממנו והוא לא מאפיין של הדיור הציבורי. אם כבר אז אפילו להיפך, כשנותנים סיוע בשכירות שהדייר אמור לממש "בשוק החופשי" הרבה יותר סביר שיווצרו גטאות, מאשר במקרה שבו המדינה מעורבת. פתרון בסיסי הוא למשל להקצות אחוז מסוים של דירות לדיור ציבורי בכל מכרז ממשלתי. אפשר להסתכל על מודלים של דיור ציבורי בעולם ולראות מה עובד ומה לא (אנחנו אגב במקום די רע מבחינת מספר הדירות, מבחינת הפיזור שלהן, מבחינת הקריטריונים, מבחינת תחזוקת הדירות ועוד)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s