עדויות על מקרים \ סינגור קהילתי

היו"ר יואל חסון:
בבקשה, סינגור קהילתי.
שרית דהן:

אני אדבר בשם נציגי הממתינים הרבה שנים לדירות. קשה לתאר במספר מילים מסכת חיים שלמה, בכל זאת בהזדמנות הזאת שנתנה לי ברצוני לתאר בפניכם מהכתב, מקרה אחד מיני מקרים רבים.

"..אני אם חד הורית לשלושה ילדים, אני ממתינה כשש שנים בתור לדיור ציבורי. ההמתנה מורטת עצבים ומשתדלת בכל כוחי לפרנס את ילדיי בכבוד, אבל מסתובבת סחור סחור במעגל העוני. בכאב רב מעידה על כך שנבצר ממני להעניק לילדיי את הצרכים הבסיסיים להם הם זקוקים ובעיקר לצעיר שבינהם שלומד בחינוך מיוחד וזקוק לעזרה משלימה, שאין באפשרותי לממן עקב המצב הכלכלי. האווירה בבית עקב כך קשה ועכורה ויש מתח רב סביב הקושי ואוזלת היד להתמודד עם חוסר היכולת לשנות את המצב.

מתוך מצוקה זאת ולאחר שנים רבות של המתנה שנעות בין תקווה לייאוש הסכמתי לוותר על הזכות שניתנה לי לדירת שלושה חדרים ולקבל דירת שני חדרים בתקווה שזה הסיכוי היחיד שנותר ליעל מנת להציל את המצב מקריסה סופית. לא יתכן שלמרות הכל תוותר הזכות שלי, כמו של אחרים רבים, רשומה על הדף בלבד. הגיוני לצפות שבמדינה מתוקנת זכויותהם של האזרחים יהיו לא פחות חשובים מחובותיהם, והתקווה הגדולה של חיים עם כבוד לא תתנפץ לאנשים בפנים יום אחר יום..".

יעל הבסי:

אנחנו מבקשים להעלות שלוש בעיות שנוגעות לאכלוס דירות של הדיור הציבורי בהן אנחנו נתקלים במסגרת העבודה שלנו בסינגור קהילתי בסניף לוד.
‎1 – אכלוס דירות בשכונת ווארדה, שכונה שאינה ראויה למגורים; ‎2 – שיפוץ בדירות, בעיה שמונעת אכלוס חוזר של הדירות; ‎3 – והפליה נגד נשים שנשואות לזרים. לפני כן, אבקש להתייחס להעדפת סיוע בשכר דירה על פני מתן סיוע בדיור.
הזכות לדיור היא הזכות לקורת גג, אבל גם לקביעות, יציבות, שייכות ומקום מפלט לאוכלוסייה מוחלשת וקשת יום. השאלה אם אלה החיים בתלות, בזכאות והליך בירוקרטי שצריך להתקיים מדי שנה נותנים את הדברים האלה.
הנושא הראשון שלנו, זה אכלוס דירות בשכונת ווארדה בעיר לוד. שכונת ווארדה היא למעשה ארבעה שיכונים שנבנו בלב שכונת הרכבת בסוף שנות השמונים. שכונת ווארדה ידועה בקרב תושבי לוד כאחד המקומות המסוכנים לחיות בהם. בשכונה מתגוררות משפחות פשע שעוסקות בסחר בסמים. אלימות ברחוב הינה מחזה יום יומי ומכורים לסמים נכנסים ויוצאים מהשכונה בחופשיות. תושבי השכונה מדווחים שהמצב בשכונה מחמיר.
משפחות הפשע משתלטות על הדירות הריקות. מציבות שערי ברזל בכניסה לבניינים, מציבות מצלמות מעקב בבניין ומחשיכים את חדרי המדרגות. בשנים האחרונות מבקשות המשפחות שחיות בדירת עמידר בשכונה לעבור ממנה בגלל חשש אמיתי לחיים ולחיי ילדיהם. כל בקשותיהן נענות בשלילה והנימוק הוא שהדירות עצמן הן במצב תקין. בשכונה עומדות דירות עמידר נטושות וריקות – אם דובר על פלישות, אשר חברת עמידר אינה מצליחה לאכלס.
אנחנו מכירים הרבה משפחות שמעדיפות לאבד לחלוטין את הזכות לדיור או לגור בתנאי צפיפות בלתי נסבלים ומלבד שלא יעברו לשכונת ווארדה. נמצאת איתנו הגברת נעימה שייח יוסף שברשותכם תתנו לה זכות דיבור.
היו"ר יואל חסון:
אני מתנצל, אבל היית צריכה לומר לנו את זה מראש, אין לנו זמן כעת. אני מתנצל.
יעל הבסי:
משפחת שייח יוסף חיה למעלה מעשר שנים בדירת עמידר בשכונה. חייהם של בני המשפחה התנהלו תחת טרור מתמיד מצד משפחה שחיה בקומת הקרקע של הבניין ויודע כעוסקת בסחר בסמים. בשבע השנים האחרונות הגישה נעימה אין ספור בקשות למעבר והתריעה על כך שחיי המשפחה בסכנה, אבל כל הבקשות נשללו גם לאחר שבעלה של נעימה נדקר בפניו בשל ניסיונותיו להתנגד לשלטון הטרור בבניין, סרב משרד הבינוי והשיכון להעביר את המשפחה.
בשנת ‎2008 עתרה המשפחה יחד עם עמותת סינגור קהילתי לבית המשפט. בית המשפט סרב להתערב אבל אפשר למשרד הבינוי והשיכון להציע למשפחה חלופות בערים אחרות. בעת ההליך המשפטי, לצערנו, נרצח בנה של נעימה בהיותו בן ‎19, ובשל בנסיבות הטרגיות הסכים משרד הבינוי והשיכון להעביר את המשפחה לשכונה אחרת בלוד. כאמור ישנן משפחות שעדיין חיות בשכונת ווארדה והן חיות בפחד יום יומי לחייהן ולחיי ילדיהן. משפחות אחרות נאלצות לוותר על זכותן לדיור ציבורי נאות מכיוון ששכונת ווארדה היא האופציה היחידה שמוצעת להן.
אנחנו מבקשים מהשר ומהוועדה, לבחון את המצב בשכונה ובינתיים להפסיק את האכלוס בשכונה.
אני אתייחס לנושא נוסף אחד בשל קוצר הזמן, הוא שיפוץ דירות לאכלוס חוזר.
על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, על החברה המשכנת להראות לדייר את הדירה המיועדת לו, ואם התגלה ליקוי בדירה עליה לתקן את הליקוי בתוך שישים יום מיום החתימה על חוזה. סניף חברת עמידר בלוד מצא דרך לעקוף את הסעיף הזה בחוק. לצערנו, מראים את הדירה למשפחה אך החתימה על החוזה מתבצעת רק כאשר הדירה מוכנה לאכלוס ובכך משך השיפוץ אינו כפוף למגבלה המצוינת בחוק. בפועל יש לנו דוגמאות של משפחות שראו דירה תשעה חודשים ואף יותר לפני האכלוס.
מקרה אחד הוא של עולה מאתיופיה, אם חד הורית לשלוש בנות, אושרה לה דירה בדיור הציבורי, את הדירה הראשונה היא לא רצתה ואת הדירה השנייה היא הסכימה לקבל. הדירה הייתה זקוקה לשיפוץ יסודי, עברה חצי שנה והשיפוץ טרם החל והיא פנתה אלינו. היא לא הוחתמה על חוזה ולכן מבחינה חוקית אין שום מגבלה למשך הזמן שהשיפוץ הזה ייקח.

פנינו הרבה פעמים גם לחברת עמידר ובסופו של דבר גם למשרד השיכון כדי לאשר את התקציב. בסופו של דבר היא נכנסה לדירה עשרה חודשים אחרי שהראו לה את הדירה. כשהיא ביקשה שיציעו לה דירה אחרת נאמר לה שאם היא תבקש דירה אחרת זה יחשב לה כסירוב למרות שהיא מחכה חודשים ארוכים לאותה דירה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s