נשים ומהפכה בתלת ממד \ יורם שורק

שוכנות האוהלים ברחובות מחכות ומחכות לתשובות מעמידר והפסיקו מזמן לעורר עניין ציבורי. יורם שורק עם הסיפורים של שתיים מהן, שלא הופיעו על מסכי פסטיבל סרטי הנשים ברחובות – רבע שעה הליכה משם

החידה

כמה דירות עמידר ריקות ונעולות עומדות ברחובות? קל יותר לברר כמה צפרדעי עגולשון שחור-גחון מקפצות בשמורת החולה. אומרים שיש ארבע דירות עמידר ריקות. אולי רק שלוש. מישהו מסר שבעצם הדירות הללו כבר נמכרו. אבל הנה בירור נוסף העלה לא פחות מ-15 כאלו. אל תנסו לברר במשרד השיכון או בחברת עמידר, כי על שאלות מסוג זה פשוט לא עונים; חברת הכנסת זהבה גלאון, למשל, מחכה כבר חודשיים לתשובה לשאלה הזאת בדיוק ממשרד השיכון. יש להם זמן שם בעמידר, החיפזון מהשטן.

ובינתיים. במאהל חסרי דיור ובעיקר חסרות דיור, מחכות.

מאהל רחובות, הקיץ. אולי עוד כמה מילימטרים גשם ינקו את הגן ואולי יעשו זאת פקחי העירייה. צילום: activestills.org

האמא

אורלי סאלם ובנה, תלמיד כיתה א', חיים באוהל צבאי מחורר וישן, מוטלא ביריעות ברזנט ומתקיימים מקצבה בסך כ-3,000 שקלים שאמורה לפרנס גם את שלושת אחיו הלנים אצל קרובי משפחה. אורלי היא "זכאית דיור ציבורי" תואר שמשמעו שאפילו ביורוקרטיית הרווחה הישראלית לא מצאה דרך לשלול ממנה ומילדיה את הזכות לדירה ישנה, מוזנחת אבל לפחות כזו הכוללת קירות וגג של אחת החברות המשכנות דוגמת עמידר. אורלי, אשה מוכה לשעבר המאוימת על ידי אבי ילדיה, זקוקה נואשות לתמיכה יומיומית ממשפחתה ברחובות, אבל הדירה המובטחת הזאת נמצאת אי שם בצפת או במגדל העמק. גם כשחוסר היכולת של המשפחה לעקור לפריפריה ברור בעליל, הרי משהוצעה דירה בגליל לא תוותר מדינת ישראל לאורלי על חובת ההשתתפות בחזון הפרחת השממה וייהוד הגליל.

הרשויות הסירו את נטל הזכאות המעיק מעל כתפיהם: אורלי הפכה מזכאית לסרבנית, ולמי אכפת בעצם אם איזושהי מפונקת מעדיפה את הגן ברחובות על זמרת הציפורים בגליל הפורח. ובכל זאת, אפילו האטום שבפקידים חש שמשהו אפעס לא בסדר עם ילד בן 6 באוהל בסופות גשמים. בשביל זה יש פקידי סעד: לאחר כמה ממטרים פזורים הופיע במאהל הגברת הסוציאלית – לא כדי לסייע במציאת פתרון דיור, אלא כדי לחקור אם אורלי קיללה את הילד (מהתרשמות שלי מביקורים רבים במקום, ההתנהלות המילולית אינה שונה מזו של משפחה ישראלית ממוצעת), אם הילד מבקר בבית הספר (כן) ועוד שאלות המרמזות על סקרנות פתאומית או על "תפירת תיק".

אורלי סאלם (תצלום מעמוד הפייסבוק של מאהל רחובות). מזכאית לסרבנית

הסבתא

א"ד, סבתא המתקיימת מקצבת נכות מטפלת כמשמורנית יחידה בנכדה בן ה-9, התגרשה מבעלה אך נאלצת להמשיך ולחיות איתו בדירת עמידר שכן אין לה פתרון דיור אחר. האווירה בבית הפכה בלתי אפשרית ופוגענית לילד, אבל גם במקרה של א"ד מצוקה אצל הילד אינה מעוררת דחף לסיוע – אלא דווקא רצון עז להוציא אותו מהבית. בן לילה משתבעה דיור ציבורי, הפכה א"ד שהספיקה כבר לגדל ילדים מינקות לבגרות, ל"חסרת כישורי הורות". היא נאלצת להשתתף בשיעורים שבועיים שאמורים לפתח אצלה כישורים אלה, לשלם 26 שקל ולשמור קבלות כהוכחה לכך שאכן היא מחנכת טובה יותר ב-104 שקלים בחודש לנכד.

מה מלמדים אותך בשיעור כזה? נכון, "שצריך לשמור גבולות וכזה". במילים אחרות, הדרכה יעילה יותר יכלה א"ד לקבל מצפייה אקראית בתוכנית של מיכל דליות. וכך הדירות נשארות נעולות, הסבתא ממשיכה לחיות בדירה מתפוררת וחשוכה עם הגרוש, הילד ממשיך לחיות עם זוג מסוכסך ושחוק; אבל הקבלות, כתובות ביד ושוליהן משוננים, מקופלות בקפידה ל-4, מונחות זו לצד זו בארנק כמעין קמיע מפני עין הרע של הרשויות.

הפסטיבל

האוהלים עומדים באמצע הגן. אווירת מחנה פליטים שוררת שם מאז נעלמו הסטודנטים של הקיץ ומה שמציק במיוחד הוא ההרגל: שוכנות האוהלים הפסיקו לעורר אפילו סקרנות אצל השכנים והחולפים ברחוב הראשי של רחובות. אולי עוד כמה מילימטרים גשם ינקו את הגן ואולי יעשו זאת פקחי העירייה.

בוקר אחד שמעתי בחדשות הבוקר את כתבת התרבות מודיעה על "פסטיבל רחובות לסרטי נשים". הפסטיבל, הצהירה, מוקדש השנה לנושא אלימות נגד נשים ו"נשים ומהפכה". לפחות את מי שנושאים כאלו מצדיקים עבורו בייביסיטר ונסיעה לפסטיבל אפשר לעניין בנשים שבמאהל, חשבתי, וניסיתי להביא את המידע על המתרחש בגן המייסדים בלי לפגוע באווירת הפסטיבל בפלאייר הבא:

ברוכות הבאות לפסטיבל רחובות לסרטי נשים

הפסטיבל מוקדש השנה לנושא האלימות נגד נשים ו"נשים ומהפכה".

במרחק רבע שעה הליכה דרומה מכאן, בגן הציבורי שבמרכז רחובות (על רחוב הרצל, ליד "גרנד קניון") מתמודדות בימים אלו נשים עם אלימות מסוג אחר, מושתק: אלימות כלכלית.

במאהל ברחובות נותרו מי שאין להם לאן ללכת: נפגעי הדיור הציבורי. מדינת ישראל בחרה לנוון ולחסל את המנגנון שאפשר דיור אנושי לשכבות חלשות. מאות דירות ריקות של חברות משכנות כעמידר עומדות נעולות ונטושות בעוד אורלי וחברותיה חיות עם בניהן באוהלים מאולתרים ודולפים.

צפייה נעימה ומעשירה בסרטים, אתן מוזמנות להמשיך את הערב בביקור במאהל שם גם ניתן לראות (בחינם ובתלת מימד) למה נשים צריכות מהפכה.

עם כ-50 עותקים נסעתי בערב הפתיחה לרחבה שלפני אולם ויקס במכון ויצמן. כשעה לפני הטקס עמדו שם המארגנות ליד שולחן ובו תוכניות ושולחן נוסף ועליו מגדל דקורטיבי של כוסות יין אדום. ניגשתי וביקשתי רשות לחלק את הכרוז לבאות הטקס. "אי אפשר", ענתה אחת מהן, "המאבטחים של מכון ויצמן לא מרשים לחלק חומר פוליטי". ניכר שהיה להן לא נעים לסרב ואחת מהן אפילו התנצלה ואמרה שהן מזדהות והשתתפו בהפגנות המחאה בקיץ, אבל הן עשו מה שאני הייתי עושה במקומן: לא נותן לתמהוני עם פלאיירים לקלקל טקס פתיחה לפסטיבל. גם אני הייתי נחמד ולא עשיתי בלגנים בכניסה למכון (השתעשעתי ברעיון לשים כמה דפים מקופלים בין הכוסות, אבל הרעיון נראה קצת רדיקלי מדי).

הטקס עצמו אגב היה מוצלח ונפתח בנאום מרגש של ראש העיר, רחמים מלול, שאמר כי "מדינתנו איננה מדינה בעולם השלישי האמורה להיות שבויה במיתוסים ובמסורות שאבד עליהם כלח. נאורותה של מדינה נמדדת ונבחנת לא רק בביטחון, בתעשייה, בכלכלה ובפרסי נובל, אלא ובעיקר בנורמות חברתיות של סבלנות וסובלנות… חברה שאינה פועלת על פי הנוסחה של כל דאלים גבר… ראוי היה שתאיר זרקור ענק על נושא האלימות כלפי נשים, בתקווה כי השיח המשותף שיתפתח – יעורר את ההדים הדרושים לשינוי המצב".

אולי צדקו מאבטחי ויצמן שלא הניחו לי לקלקל נאום על נאורות, נורמות, זרקורים, שיח משותף והדים עם שטויות כמו אוהלים דולפים ודירות עמידר.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s