דיור ציבורי בישראל 2012

אקטיבסטילס 13.10.12
פרויקט מיוחד של קולקטיב הצילום "אקטיבסטילס"

בשני העשורים האחרונים הידרדרה קשות מערכת הדיור הציבורי בישראל, תוך תהליכים של הפרטה וייבוש משאבים. כתוצאה מכך צומצם מאגר הדירות בכ-75%, עובדה שגרמה להקשחת הקריטריונים ולרשימות המתנה מתארכות. בנוסף, רוב הדירות סובלות מבעיות תחזוקה ובחלק מהמקרים אינן מתאימות לצרכים הרפואיים של המתגוררים בהן. החברות המשכנות מטילות לעתים חובות בלתי-מוסברים על הדיירים, העשויים להוביל לפינוי שאין בצדו פתרון דיור חלופי. משה סילמן ז"ל, ששרף עצמו למוות ביולי 2012 במחאה בין השאר על מדיניות הדיור הציבורי, הבהיר במכתב ההתאבדות שלו "אני לא אהיה חסר בית", והאשים את המדינה בשנים של הזנחה והתעללות. התקשורת נטתה לאמץ את הקו של ראש הממשלה נתניהו ביחס למקרה, לפיו מדובר בטרגדיה אישית, מקרה פרטי. אנחנו, קולקטיב אקטיבסטילס, בשיתוף הפורום לדיור ציבורי, יצאנו להראות שמדובר בטרגדיה לאומית וצילמנו למעלה מ-40 משפחות המתגורוות בדיור הציבורי מערים שונות ברחבי המדינה. וזהו רק קצה הקרחון. אלה הם האנשים שמשלמים ראשונים את המחיר על חיסול שירותי הרווחה.

צלמי אקטיבסטילס: אורן זיו, יותם רונן, קרן מנור, שירז גרינבאום

רחל טייב, תל אביב

רחל נולדה וגרה רוב חייה בשכונת התקווה. לפי 12 שנה לקחה חלק במאבק האמהות החד-הוריות וגרה באוהלים. בעקבות המאבק קיבלה דירה בערד, ומשם הועברה לדימונה, אבל נאלצה לעזוב בגלל בעיות בריאותיות שנבעו כתוצאה מהאקלים במקום. הדירה הוחזרה לעמידר, ונאמר לה שאם תגור בתל אביב במשך שלוש שנים תקבל דירת עמידר בעיר. היא ממתינה כבר 11 שנה. עתה, כשבנה גדל, היא כבר אינה עומדת בקריטריונים לדיור ציבורי. בתקופת מחאת האוהלים גרה בגן התקווה. כשפונתה קבלה צ'ק מהעירייה על סך 5,000 ש"ח. כיום היא מקבלת תמיכה של 740 ש"ח בלבד, ואין לה פתרון דיור.

פולי בן עמי, חולון

פולי, אמא לשלושה, חייה באוהל בשכונת קריית שרת בחולון מאז קיץ 2011. היא התגוררה במאהל יחד עם אמה הנכה מזל, שבאחרונה קיבלה דירת חדר מעמידר. פולי עומדת בכל הקריטריונים וזכאית לדירת דיור ציבורי זה כ-5 שנים. היא סובלת מנכות נפשית מוכרת המונעת ממנה לעבוד. שלושת ילדיה סובלים ממצוקות נפשיות ופיזיות שנגרמות להם עקב החיים ללא קורת גג. פולי מנהלת מאבק סיזיפי בניסיון לממש את זכויותיה ולהעניק לילדיה ולעצמה סביבת חיים אנושית.

עשירה כהן, ירושלים

עשירה, 65, סובלת מבעיות בריאותיות חמורות וחיה עם בנה בדירת שני חדרים בקומה הרביעית בבניין עמידר בשכונת הקטמונים. לאחרונה פונתה יחד עם בנה מדירתם בתואנה ששיפוצים נרחבים בצנרת הבית דורשים זאת. נציגי חברת עמידר קיבלו גיבוי ממשטרת ירושלים ופינו את השניים בכוח לרחוב, לתקופה של שבועיים. הם חזרו לדירה כדי לגלות שחפציהם הוחזרו שבורים, והדירה לא שופצה.

פרי דנילוב, חדרה

פרי, עיוורת כמעט במאה אחוזים, גרה עד מאי 2012 בדירת עמידר שהיתה שייכת לבן זוגה שנפטר. להפתעתה פונתה דירתה במאי האחרון, בשעה ששהתה במועדון לעיוורים בקרבת ביתה. הסיבה הרשמית לפינויה מהדירה הוא חוב המורכב מריבית שצברה על מענק הקליטה שקיבלה בהגיעה לארץ בשנות ה-90. פרי פונתה ללא התרעה, ואולצה בשל הפינוי לשכור דירה בסכום שאינה יכולה להרשות לעצמה. היא מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי בסך 2200 שקלים.

וליד ועפיפה סבלה, יפו

הזוג גר בבניין שכולו מיועד לדיור ציבורי מזה 28 שנים. הם סובלים מבעיות בצנרת ורטיבות בגלל הגשם. יש דליפות במטבח, והתקרה ספוגת מים ועובש. מכיוון שחלמיש מסרבת לתקן את הבניין, נאלצו להשקיע אלפי שקלים בתיקונים. מאז השיפוץ האחרון שעשו עברו רק מספר שבועות, וכבר נראים סימני רטיבות חדשים. כבר 9 שנים שחלמיש לא ביצעה בבניין תיקונים ראויים.

ראובן אברג'יל, ירושלים

ראובן, ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים, אייקון של השמאל הישראלי והמאבק המזרחי, כיום פעיל מרכזי בתנועת התחברות-תראבוט. הוא מתגורר בדירת חדר של עמידר בירושלים. לאורך השנים ספג איומי פינוי בעקבות חובות שעמידר מייחסת לו. ראובן מהווה אחת מהדמויות הבולטות במאבק החברתי הארצי לשיקום מנגנון הדיור הציבורי ולהבטחת קורת גג לכל אדם.

אביבית אמסלם, באר שבע

בת 24, אם חד-הורית לשלושה ילדים בני חצי שנה, חמש ושבע. אביבית התחתנה בגיל 16 וחצי לאחר שנכנסה להריון מבעלה דאז. לאחר שנתיים – בהן סבלה מאלימות ומצוקה כלכלית רבה – התגרשה ועזבה את הבית עם שני ילדיה. לתקופות ישנה בחדרי מדרגות עם הילדים. עמידר מסרבת להכיר בה כזכאית לדיור ציבורי, שכן שמספר הנפשות במשפחה לא עומד בקריטריונים. עקב חובות ועיקולים נמצאת כיום בפשיטת רגל. אביבית גרה שנה וחצי בדירת עמידר אליה פלשה, ועדיין מנסה להוציא תעודת זכאות.

איציק עטיה, פרדס כץ

נכה מרותק לכסא גלגלים. נפגע בתאונת עבודה, שלאחריה פוטר מעבודתו. לאחר הפיטורים עבד תקופה כמאבטח עד שמצבו הרפואי החמיר בעקבות הפציעה. בעקבות גירושים מאשתו הראשונה הפך מחוסר דיור והתגורר ברחוב כשלוש שנים ולאחר מכן כשנה בבית הוריו. מסיבה לא ברורה נמנעת ממנו קצבת נכות של ביטוח לאומי. כיום מתגורר עם אשתו הנוכחית, שמשתכרת כ-2,200 ובתה בדירת עמידר. הדירה הקטנה צפופה מאוד ובמצב תחזוקתי גרוע. איציק אינו יכול לנוע בדירה עם כיסא הגלגלים, ואילו עמידר מסרבים להתאים את הדירה לצרכיו או להעביר את המשפחה לדירה מתאימה יותר. בנוסף הם נמצאים תחת סכנת פינוי בעקבות חוב לחברת עמידר. ייאושו הביא אותו לאיים בהתאבדות ובעקבות כך הגיעה אמו המבוגרת לשהות בדירה עימם.

אתי חן זקן, ירושלים

אם חד-הורית לילד בן ארבע. מוכרת בקצבת נכות מביטוח לאומי בשל מצבה הרפואי. לא עומדת בקריטריונים לזכאות לדירת עמידר או סיוע בשכר דירה. יחד עם משכורתה, אתי מתקיימת מ-3,000 ש"ח בחודש, ובשל כפל קצבאות אינה זכאית לדמי מזונות. כרגע מקבלת סיוע בשכר דירה במסגרת הסכם שנחתם עם עיריית ירושלים, אשר הסתיים בסוף אוגוסט 2012.

אסתר מוזס, לוד

אסתר חיה כל חייה בדירת עמידר ברמת אשכול בלוד. הדירה, שהיתה שייכת להוריה שנפטרו לפי 20 שנה, הועברה על שמה. במרץ האחרון קיבלה צו פינוי בטענה שאינה נמצאת בדירה. היא חויבה על ידי עמידר בסכום של 1,300 ש"ח עבור צו פינוי שהוגש לה. כרגע נאבקת לקבל חזקה על הדירה חזרה, כמגיע לה על פי חוק, כבת ממשיכה.

חיים ברקוביץ, באר שבע

גר עם אשתו וארבעת ילדיהם בדירה קטנה, אליה פלשו לפני שלוש וחצי שנים. מאז 2002 מוכר כזכאי לדיור ציבורי ומקבל סיוע בשכר דירה. לאחר שש שנים של מגורים בדירה שכורה ועקב העלאת מחירי השכירות החליטה המשפחה לפלוש לבית נטוש ולהפוך אותו ראוי למגורים. כיום, לאחר מאבק ארוך ושרשרת צווי פינוי, עמידר אישרה את שהותם בבית אך עדיין טוענת שיש חלקים ששופצו בצורה לא-חוקית ומייעדת אותם להריסה.

דורית אזולאי, לוד

דורית סובלת מפוסט-טראומה ממלחמת המפרץ וממלחמת לבנון השנייה. היא הוכרה ב-100% אובדן כושר עבודה וכן 78% נכות עקב מצבה הרפואי. עקב מצבה הנפשי הרעוע, עברה גירושים ואיבדה את ביתה. בתקופת מלחמת לבנון השנייה, עברה ללוד כדי לנסות לצמצם את הפגיעה הנפשית שעברה. הוכרה כזכאית לדירת עמידר מזה 3 שנים וחצי, אולם בקשותיה להעברה חזרה לאזור הצפון, על מנת להיות קרובה לילדיה ונכדיה, נדחו על הסף. היא כרגע שוהה בדירה במצב רעוע אשר מכבידה מאד על מצבה הרפואי. בתגובה לבקשותיה מסרה עמידר: "יש מחסור בדירות בישובים המבוקשים ולא נמצא מקום לחריגה מהכללים".

חזי סמאק, ירושלים

בן ממשיך בדירת עמידר בה התגורר אביו, שנפטר ב-2008. חזי סעד את אביו על ערש דווי, ומספר חודשים לאחר פטירתו קיבל צו פינוי מחברת עמידר מבלי שייקרא לבית משפט. הוא הצליח לבטל את צו הפינוי ונדרש על ידי החברה להגיש טופס לוועדת חריגים. למרות שמצבו נמצא עדיין בבדיקה, שלחה החברה נציגים שפינו את תכולת הדירה לאחסון וחסמה את הכניסה אליה באמצעות מאבטח. במשך מספר ימים ישן חזי על מזרון מחוץ לדלת ביתו עד שהצליח לחזור פנימה. לאחר משא ומתן עם החברה הוחזרו לו חפציו. חזי מבקש להישאר בדירה כבן ממשיך, כמגיע לו על פי חוק. במתחם גרים גם גרושתו ושלושת ילדיו, אשר מסייעים לו מאוד בתהליך השיקום שלו מסמים.

אבי ומריים שאוליין, ירושלים

הזוג שאוליין התגוררו בביתם במרכז ירושלים, במשך 17 שנה. הבית נמצא בסמוך לבית הוריו של אבי, אשר זקוקים לעזרה שוטפת במשק הבית. יום אחד הופתעו לגלות שבמתחם מגוריהם מתוכננת בנייה של שני מגדלי פאר על ידי חברת אמפמ מליבו, שביקשה לפנותם בהקדם האפשרי. הנושא הובא להכרעת בית משפט, ובמסגרתו נאלצו בני הזוג להפקיד את מירב חסכונותיהם בידי עורכי דין פרטיים. לפני הכרעת בית הדין, הגיעו בוקר אחד קבלני החברה וחסמו את הכניסה לביתם ולבית ההורים. מסתבר, שעיריית ירושלים אישרה עבודות במתחם עוד לפני שהגיעה החברה להסדר ראוי מול התושבים במקום. בני הזוג ניסו להתנגד לפינוי הכפוי והזמינו את המשטרה, שלא סייעה להם בדבר. מרים נותרה עם הילדים מחוץ לבית ואבי נעצר על הפרעה לפעולת הדחפורים. כעת, ביתם ובית ההורים חסום לכניסה בשל עבודות בשטח. בני הזוג נאלצו לעבור לגור בדירה אחרת, ללא כל פיצוי כספי. התיק עדיין עומד להכרעת בית הדין המחוזי.

בני בן אברהם, ירושלים

זכאי לדיור ציבורי. כשהתגרש מאשתו בשנות ה-80 השאיר לה ולילדיהם את דירת הדיור הציבורי שבה התגוררו. לאחר הגירושים התגורר במאהל מחוסרי דיור כארבע וחצי שנים. מאז שפונה המאהל נמצא ברשימת המתנה לקבלת דירה. כיום נע בין דירות חברים לבין דירתה של אשתו לשעבר. מעורבתו לאורך השנים במאבק הדיור הציבורי, הביאה לחקירתו תחת אזהרה במשטרה.

משפחת אלעג'ו, רמלה

משפחת אלעג'ו גורשה לראשונה מביתה בעיר לוד בשנת 1948 וניסתה להימלט לירדן על מנת לבקש מקלט. כוחות הצבא הישראלי מנעו ממנה להגיע ליעדה והיא נשלחה על עקבותיה, אך העיר לוד הוקפה בגדר תיל. המשפחה מצאה עצמה ברמלה הסמוכה. בשנת 1960 חתם אב המשפחה על הסכם חכירה עם רשות הפיתוח שניהלה את נכסי המדינה, נכסים שהופקעו ונגזלו ממשפחות פלסטיניות תחת חוק נכסי נפקדים. ההסכם כלל בית בן שני חדרים ושטח אדמה קטן ברמלה, בה גדלו 14 ילדי המשפחה. עם השנים, התקשתה מאד המשפחה לשקם את עצמה כלכלית והחלה להסב מחסנים וסככות פח במתחם למגורים. אישורי בנייה לא ניתנו, וכיום תלוי מעל ראשו של עבד אלרזאק, אב המשפחה בן ה-84, צו פינוי. זה לא צו הפינוי הראשון שידעה המשפחה: כל מספר חודשים שולחת עמידר צווי פינוי התקפים לתקופות זמן משתנות, במסגרתן יכולים נציגי החברה להגיע בליווי כוחות משטרה ולסלק את המשפחה לרחוב, ולאטום את הבית, כפי שנעשה בעבר. עם השנים, הפך בית המשפחה לסמל של התנגדות למדיניות הממשלתית, המנסה להחריב את קיומן של ערים מעורבות ברחבי ישראל, להמשיך את נישול ערביי 48', ולמנוע פתרונות דיור אמיתיים מאוכלוסיות מוחלשות.

נגה וסורין שטרן ושמונת ילדיהם, פרדס חנה

לאחר שלא עמדו בתשלומי המשכנתא, פונו מדירתם לפני מספר שנים. ב-2008 הוכרו כזכאי דיור ציבורי אך לא קיבלו פתרון דיור. כמחאה הקימו אוהל מול משרדי המועצה האזורית פרדס חנה, ושהו בו מספר חודשים עד שנשלחו לגור בדירת עמידר בגודל 54 מ"ר. נאמר להם שזהו פתרון "זמני" עד שיועברו לדירה המתאימה למספר הנפשות במשפחה. המשפחה מתגוררת בדירה זו כבר ארבע וחצי שנים, ובנוסף להיותה זעירה, מצבה רעוע וישנה רטיבות רבה. כיום, ממתינה המשפחה לדירת קרקע גדולה יותר, שמובטחת להם מזה שנה וחצי. לדברי משרד השיכון הדירה בשיפוצים, אולם עד היום לא ניתן להם תאריך יעד לכניסה אליה.

מיכל ראובני, רמת גן

בגיל 18, לאחר נישואים טריים ועם תינוק כבן שנה, פלשה מיכל יחד עם בעלה לדירה בבעלות עיירית רמת גן. עקב אלימות חוזרת ונשנית מצד בעלה, התגרשה לאחר זמן קצר ונשארה לגור בדירה אליה פלשו. כאשר פנתה לעיירית רמת גן בניסיון להגיע להסדר קנייה או שכירות איתם, נתקלה בסירוב מוחלט, דבר שגרר פינוי אלים של האם ובנה, שבוצע על ידי כוחות משטרה גדולים. לאחר הפינוי עברה לגור אצל אמה לתקופה קצרה. היא חתמה על חוזה שכירות רק כאשר קיבלה הבטחה לסיוע בשכר דירה מעיריית רמת גן, אך ההבטחה מעולם לא מומשה. קצבת המזונות שהיא מקבלת מביטוח לאומי מונעת ממנה לעבוד ולהשתכר כראוי, שכן תקנות ביטוח לאומי קובעות שאם תשתכר מעל 560 ש"ח בחודש תישלל זכאותה.

עובדיה בן אברהם, ירושלים

פעיל במאבק לדיור ציבורי מזה עשרות שנים. בעבר עבד בתור אח המטפל בקשישים, אך לאחר שנפגע בתאונת דרכים איבד את כושר העבודה ופוטר. ביטוח לאומי סירב להכיר בנכותו ולשלם לו קיצבה במשך שנים, אולם לבסוף הוכר. לאחר שהתחתן ועבר לגור עם אשתו, דיירת דיור ציבורי, החל לשלם 2,000 שקלים בחודש על דירתה וחובות שהצטברו לה. יחד, לא הצליחו לעמוד בתשלומי החובות, ומכה נוספת ניחתה עליהם כאשר הופחתה לאחרונה קצבת הביטוח הלאומי של עובדיה. עקב החוב, איימה עמידר לפנותם מהדירה. רק לאחר בירור פרטני של החוב התברר שטענותיה של עמידר נמצאו לא מדויקות, והחוב ירד למחצית מהסכום המקורי. עובדיה ואשתו נלחמים מדי חודש לעמוד בתשלומים.

מיטל כהן ומשפחתה, תל אביב

מיטל, ששת ילדיה ואביה חולקים דירת שבעים מטר בשכונת התקווה. לדירה אין מעלית ומצבה ירוד. חפצי המשפחה והריהוט נהרסים תדיר בשל נזילות ורטיבות. כתוצאה מתחזוקה מחפירה של הדירה ובשל מצבו הבריאותי של אביה, הגישה מיטל אינספור בקשות העברה אולם נדחתה על הסף. בנוסף, הובהר לה, שבמידה ותשכור דירה חלופית בשוק החופשי עד שיימצא פתרון מתאים על ידי משרד הבינוי והשיכון, תישלל זכאותה לדיור ציבורי.

גלית לוי, ירושלים

אם חד-הורית לשלושה ילדים, המתקיימת מקצבת נכות ודמי מזונות, בעלת נכות המוכרת על ידי ביטוח לאומי. הגישה מועמדות לקבלת דירה בדיור ציבורי ונדחתה. כיום נמצאת בתהליכי ערעור על ההחלטה, כאשר בידיה המלצת העובדת סוציאלית להכיר בזכאותה. גלית שקלה רבות לפלוש לדירה אך נמנעה לעשות זאת מפחד שילדיה יפגעו מהמהלך.

חנה סבג, רחובות

חנה, בת 66, מתגוררת בדירת עמידר בשכונת קרית משה ברחובות, אותה קיבלה לאחר גירושיה בשנות ה-70. הדירה בקומה רביעית, ללא מעלית, וללא חשמל בחדר מדרגות. בגיל צעיר איבדה חנה את הראייה, ומרבית השנים חיה מקצבת נכות. היא הגישה אינספור בקשות למעבר לדירה בקומה נמוכה יותר, לה היא זכאית בשל מצבה הרפואי, אך היא נדחית שוב ושוב, מזה 19 שנים. הוצע לה לעבור לדירה קטנה בנס ציונה, אותה היא מתארת כלא ראויה למגורים. היא סובלת מחרדות ולכן מתקשה להישאר לבד בבית. תקופה מסוימת התגוררו איתה שתי נכדותיה כדי להקל על מצבה. עם היוודע הדבר לעמידר הועלה שכר הדירה ל-600 ₪ בחודש, ורק לאחר מאמצים רבים הצליחה חנה להחזירו לסכום המקורי, כ-150 שקל. חנה גרה כיום ללא עזרה מילדיה.

איציק ולילי מנשה ובנם, גבעת שמואל

אמו של איציק הייתה דיירת עמידר כל חייה. איציק גר איתה בדירה מאז גיל 15. לפני מספר שנים לילי עברה טיפולי הפריה. אחרי חמש שנים של ניסיונות כושלים, ובהתאם להמלצת הפסיכולוגים והרופאים, איציק ולילי שכרו דירה נפרדת. כשלילי נכנסה להריון כעבור חצי שנה, חזרו לגור עם האם. ימים ספורים אחרי שאמו של איציק נפטרה, במקום מכתב תנחומים קיבלו איציק ולילי זימון לבית משפט. עמידר טענו שהזוג לא גר בדירה באופן סדיר ולכן אינם זכאים להישאר. בית המשפט פסק לטובת עמידר. צו הפינוי עדיין תקף, אבל מעוכב עד סוף השנה.

זהבה גרינפלד, פרדס כץ

זהבה, דיירת עמידר משכונת פרדס כץ, אם חד-הורית, ממייסדות ומובילות מאבק הדיור הציבורי בישראל ואולי הפנים המזוהות איתו ביותר. שנים ארוכות נאבקה זהבה לבדה בפקידי עמידר, אשר הצמידו לה חובות ענק בשווי עשרות-אלפי שקלים, בעקבותיהם הוצא לה צו פינוי מהבית. באפריל 2011, חודשים לפני פרוץ מחאת האוהלים, זהבה וקבוצת פעילים קטנה מתנועת התחברות-תראבוט החלו לתור את הארץ בחיפוש אחר נפגעים נוספים של הדיור הציבורי ולצרפם למאבק. זהבה הפכה במהרה לדוברת בולטת בקבוצה נחושה של נשים משכבות מוחלשות, שהחלו להתגבש במאהלי האין ברירה של קיץ 2011. דרך המאבק למען דיור ציבורי, פגשה זהבה פעילים בזירות אחרות והחלה לפקוד את ההפגנות העממיות נגד הכיבוש בכפרי הגדה המערבית. בחודש יוני האחרון, בסיוע חברים וחברות למאבק, הצליחה זהבה לבטל את צו הפינוי שלה מביתה ולהגיע להסדר פריסת חובות עם עמידר.

יחזקאל סלמן, יפו

ביתו של יחזקאל נהרס לפני שלוש וחצי שנים. הוא ואמו התגוררו בו במשך 25 שנה עד מותה של אמו. לאחר מותה, פתחה נגדו חברת עמידר בהליכים משפטיים, הליכים שהסתיימו בשלילת זכאותו לדיור ציבורי והריסת ביתו למגורים. כיום, יחזקאל מחוסר דיור, והאזור ההרוס אינו מנוצל.

רחל לוי, יבנה

בינואר 2012, פונתה רחל יחד עם בתה היחידה מדירת עמידר בה נולדה והתגוררה כל חייה. לאחר פטירתה של אמה, נאבקה רחל לקבלת הכרה מעמידר וממשרד השיכון כבת ממשיכה. ללא ידיעתה הסכים בשמה סנגור מטעם המדינה לפינוי מרצון. לאחר מאבק ארוך, שכלל התבצרות בדירה בליווי פעילים, סוכלו מספר ניסיונות פינוי של עמידר, אך לבסוף הושלכה רחל לרחוב בחורף האחרון. כיום רחל היא פעילה מרכזית במאבק הדיור הציבורי ובקבוצת ה"לא נחמדים". היא ובתה ממשיכות לנדוד בין בתי חברים וקרובי משפחה.

מיקי אזולאי, שכונת התקווה

מיקי זכאית מספר שנים לדיור ציבורי. היא הביעה מוכנות לגור בכל מקום בארץ, אבל חברת חלמיש מסרבת להציע לה דירה. בעבר גרה בבית שאן, אבל התנאים הדירה היו בלתי נסבלים. בהמשך קיבלה סיוע בשכר בסך 900 ש"ח, ולאחרונה הסכום הוגדל. כיום היא שוכרת דירה בעצמה, וכל חמשת ילדיה גרים בחדר אחד. מיקי מנסה תדיר להשיג את משרדי חלמיש כדי לקבל פתרון ללא הצלחה.

ג'וני וסמירה ג'מבזיאן, יפו

ג'וני וסמירה גרים שלושים שנה בדירת חלמיש בשכירות מוגנת. חוב של 450 שקלים, שהתחיל בגלל טעות בהעברת הוראת הקבע של תשלום השכירות החודשי, תפח לאלפי שקלים. חלמיש הגישו תביעה משפטית והוציאו צו פינוי. ג'וני וסמירה הצליחו לגייס את הכספים הדרושים, אבל כשג'וני הגיע לשלם את החוב במשרדי חלמיש, נאמר לו שבגלל ריבית, הצמדה והוצאות טיפול משפטי יש חוב נוסף. התוצאה היתה הרסנית, נאמר לו שהוצמד לו חוב נוסף של 13 וחצי אלף ש"ח. הוא התמוטט במשרדי החברה. כרגע הזוג ממשיך לגור בדירה למרות שאינה מותאמת למצבו הרפואי של ג'וני.

דולי יצחקיאן, יפו

גרה בדירת חלמיש 21 שנה, ומתקיימת מהבטחת הכנסה של 4,000 ש"ח. כל ששת הילדים עדיין גרים בבית. לפני שלוש שנים, בזמן שהמשפחה שהתה בסוכה לכבוד החג, פרצה שריפה בדירה בגלל קצר חשמלי. הבית בער וכל הרכוש נשרף. חלמיש צבעה את הדירה, אבל השירותים, המטבח, החלונות והדלתות נשארו במצב קשה. דולי שיפצה חלקים רבים מהבית על חשבונה, כדי שתוכל לחזור לגור בו. דולי הפסיקה את הוראות הקבע השייכות לדירה עד שתקבל פיצוי על ההשקעה בדירה אך לא נענית עדיין, ומקבלת איומים תדירים ממחלקת הגבייה.

סמי וסמירה קאדי, יפו

סמי וסמירה גרים בדירת שלושה חדרים בבניין מוזנח ומתפורר, שבה גרו הוריו. סמי הוא בן ממשיך. ב-1991 היה ראש מאהל מחוסרי הדיור ביפו. לאחר שהתחתן גר עם אשתו סמירה בשכירות, אבל המצוקה החזירה אותם לדירת ההורים. כשאמו נפטרה חלמיש הוציאה זימון לבית משפט, שלא נשלח אליהם כדין. בית המשפט קבע שלא בנוכחותם שהם אינם מוכרים כבנים ממשיכים ושעליהם להתפנות. אחרי מאבק משפטי ארוך הוכרו כדיירים ממשיכים והחוב שהחברה יחסה להם קוצץ ממאות אלפי שקלים ל-5,000 ₪, למרות הנצחון המשפטי, בחוזה החדש שניסחה חברת חלמיש הם נדרשו להתחייב שישלמו 93,000 ש"ח, ורק אחר כך ייערך מדרוג של הסכום. סמי מסרב לחתום על חוזה מבלי לדעת מראש על גובה הסכום שיהיה עליו לשלם, ועל כן הוא נחשב כרגע פולש בביתו שלו.
לאתר הפרויקט

About these ads

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s